האזינו, השופר קורא לנו

אחד הסימנים שנתן מורי ורבי הרב גינזבורג שליט"א לשמה של השנה החדשה הבאה עלינו לטובה ולברכה, הוא ראשי התיבות "תהא שנת עזר אלקי". לא יצא לי לשאול אותו, אבל אני מניח שהתכוון לכך שבשנה זו נקבל סיוע מלמעלה שיעזור לנו לזהות את אותו עזר אלקי וכמובן גם להודות עליו. שהרי העזר האלקי קיים ומשפיע כל הזמן לכל הנבראים, אז לכאורה אין יתרון מיוחד לשנת תשע"א בכך שהיא תהא שנת עזר אלקי. לעומת זאת, זיהוי העזר האלקי וההודאה עליו זה עניין אחר לגמרי, נעלה באין ערוך מעצם הידיעה העובדתית שיש עזר כזה. כי המודעות לעזר האלקי וההודאה עליו, הם המאמתים אצלנו בנפש את הקשר העצמי שלנו עם הריבונו של עולם ובכך מונעים את הסתרת הפנים עליה קראנו בשבת שעברה וביארנו מעט ברשימה לאותה שבת.

אכן, גם אם אין אנו מודעים לכך ואפילו אם מתוך חוסר מודעות מזלזלים בעזר האלוקי - העובדה היא שכולנו זקוקים לאותו סיוע מלמעלה בכל צעד שאנחנו עושים או לא עושים במהלך חיינו. וכבר עמדו על כך חז"ל בהקשרים שונים באמרם [יומא כ"ב/ב; בבא קמא כ'/ב] כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה. בתרגום מילולי - כמה לא חש ולא מרגיש אדם שריבונו מסייע לו. אנחנו מתנהלים בשגרה היומיומית לטוב ולמוטב ונדמה לנו שכל מה שקורה או לא קורה לנו, זה ממנהגו של עולם. בכלל לא שמים לב לסיוע שמקבלים מלמעלה על כל צעד ושעל. ועד כדי כך שאפילו אירועים שהם או תוצאותיהם נתפסים אצלנו כנס, אינם מעוררים אותנו להתבונן ולהודות לקב"ה שעשה לנו את הנס.

כאמור, במרבית האירועים שאנחנו חווים אנחנו לא טורחים להתבונן יותר מדי. נסחפים אחר השגרה ולא מקדישים זמן להתבוננות. לכן, כמאמר חז"ל הנ"ל, לא מזהים נסים שהקב"ה עושה לנו וממילא לא מודים עליהם. זה אומנם לא בסדר, כפי שנראה לקמן בע"ה, אבל זה ניתן להבנה ולסליחה. אבל כאשר פעמיים ושלוש אנחנו חווים מאורע שאפילו אצלנו הוא מתפרש כנס ולמרות זאת ממשיכים בשגרה בלי לטרוח להודות לו - בהחלט ייתכן שבפעם הבאה לא יהיה נס. כי היעדר ההודאה נובע מהסתר פנים, שפירושו איבוד קשר העין עם הזולת. כלומר, אני לא רואה את נוכחות ה' בסביבה המיידית. וגם אם רואה - לא טורח לוודא שהנוכחות הזאת מתייחסת אלי. כמו תינוק העוזב את ידו של אביו ברחוב והולך אחר המראות המושכים את לבו.

הוא מניח שאבא נשאר קרוב ומשגיח עליו, אבל אינו טורח לוודא זאת. בערך כך אנחנו מתייחסים לקב"ה, הוא הרי כאן בכל מקרה, הלא כתוב [ישעיהו ו'] מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ וגם [ירמיה כ"ג] הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה', אז על מה יש לדאוג?! הרי מה שצריך לקרות - זה מה שיקרה, בין לטוב ובין למוטב, אז מה כבר משנה מה אעשה או לא אעשה? לא נאריך לדון בסגנון חשיבה זה ולא נשחית מילים להוכיח כי הוא מלא סתירות פנימיות, שהרי ענייננו הוא התבוננות בחיוב ולא בהפכו. והחיוב הוא שאנחנו קרויים בנים לקב"ה [דברים י"ד] בָּנִים אַתֶּם, לַה' אֱלֹהֵיכֶם, וכאותו תינוק הזקוק להשגחה צמודה של אביו ואמו, כך אנחנו ביחס לקב"ה, תינוקות הזקוקים להשגחתו המתמדת.

אלא שהעובדה היא שכמו אותו תינוק דלעיל, אנחנו נוטים להרפות מאחיזתנו בקב"ה ולצעוד לבד בדרכי החיים. הוא ממשיך להשגיח עלינו - כמו אותו אב שהבחין בהתרחקות בנו הקט, עוקב אחריו מרחוק ומתערב ברגע הנכון כדי להציל אותו מסכנה מזדמנת - כך הקב"ה, מציל אותנו שוב ושוב מהשטויות של עצמנו. אלא שהתייחסות זו היא חד-צדדית וזה לא מספיק, צריכים הדדיות. מפעם לפעם הבן הקטן צריך להפגין כלפי אביו את תלותו בו, את אי-יכולתו להסתדר בלעדיו. כך הוא יעורר באב את הרצון הפנימי להמשיך לשמור עליו ולדאוג לכל מחסורו. שכן אחרת, אם הבן ימשיך ללכת אחר מראות מפתים בלא לבדוק אם זה בסדר מבחינת האבא, אם ימשיך להתייחס אל נוכחותו של אביו כאל משהו מובן מאליו, האבא עלול להחליט להניח לו לנפשו. ואם ייפגע - שילמד לקח להבא.

כמובן, היחס של האב לבנו נובע מאהבתו את בנו, וכך בדיוק גם יחסו של הקב"ה אלינו נובע מאהבתו אותנו. אלא שכנ"ל, אהבה אינה יכולה להישאר חד-צדדית, האב אוהב את בנו והבן אוהב את אביו, זה בטבע. מישהו עלול לחשוב שאהבה טבעית זה מספיק, שאין צורך לטפח את האהבה ובודאי שמיותר לבטא אותה במעשים, אבל אין טעות גדולה מזו. כי האהבה משולה לאש [שיר השירים ח'] אם לא מזינים אותה - היא נכבית.