כוחה של תפילת ראש השנה

ייחודו של חג ראש השנה, כפי שהדבר ידוע, נובע מעצם היותו ראש וראשון לחגי ומועדי ישראל, וחג זה נקבע ונצרב בתודעה היהודית כהיום המיוחד אשר בו יושב הקב"ה על כס המשפט וכל "באי עולם עוברים לפניו כבני מרון" [ר"ה א', משנה ב']. אשר על כן, שני ימי חג ראש השנה ("יומא אריכתא"), הימים שלפני והימים שאחרי (שהם חלק מ"עשרת ימי התשובה" או "בין כסה לעשור") לובשים עננה של רצינות, מורא ופחד מ"אימת הדין" ובית ישראל, בכל אתר ואתר, מרבים בהם בסליחות, בתחנונים, במעשים טובים, בצדקה ובתשובה, ובעיקר בתפילה. כמאמרם: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". ואכמ"ל.

כאמור, אחד מן העניינים החשובים ביותר הוא עניין התפילה/התפילות בימי ראש השנה. וגם אומנה, חכמינו ז"ל כמו גם מתקני התפילות לאורך כל הדורות ייחדו מקום של כבוד והנהיגו/וקבעו תפילות/קטעי תפילות מיוחדים רק לימים אלה. קהילה קהילה והנהגותיה, קהילה קהילה ותפילותיה. ודי אם נזכיר את "תפילת המוסף של ראש השנה" השונה והמיוחדת אשר כוללת תשע ברכות לעומת שבע ברכות ב"תפילות המוסף לראשי החודשים, השבתות ומועדי ישראל". ודו"ק.

זאת ועוד - רבים מבית ישראל, על שלל גווניהם, עדותיהם ומוצאיהם רואים בתפילות ראש השנה מעין אמצעי להגיע "בדרך העולה בית אל" אל הכסיפה הקדושתית, להתעלות רוחנית ערכית אמונית, להיטהרות הגוף והנפש וכיוצ"ב. וזאת, משום שיש בתפילות אלה "שפעה הנאצלת מרוח אלוהית כבירה המשפיעה על הגשם האנושי המשופע והמושפע" ["מדרש גם". המאמר: "חשיבותן של תפילות ראש השנה" מאשתקד]. למותר לציין שעל-פי "תורת הח"ן", במילות התפילה, בפסוקים, בתיבות, בנקודות ובצירופים השונים יש כוח אדיר, מעין כוח מטאפיזי, כוח מאגי שאין לתארו ולשערו ל"הצלתו הרוחנית" של היהודי כמו גם ל"הצלתו הפיזית", היות שתפילות אלה של תתא הן כעין תפילות דלעילא. והבן. והסיפור שיובא להלן מוכיח תזה והשקפת עולם זו, כדלקמן:

• בעיירה קטנה חי לו פונדקאי שפרנסתו העיקרית הייתה ממכירת משקאות חריפים לכפריי הסביבה אשר שמחו וששו על "הטיפה המרה". וכן, ממכירת מיני תבשיל שונים שהיה מכין "מעשה אומן" ובמיוחד דגים המתובלים בפלפל חריף. "הימים הנוראים" קרבו והפונדקאי, שהיה ירא שמים, "בילה" יותר זמן בבית המדרש מאשר בבית המרזח, הגם שפרסתו הייתה בדוחק והגם שבת מבוגרת הייתה לו ולא היו לו דמי נדונייתה. באחד הימים בשבתו בבית המדרש, כשהוא ממרר בבכי קורע לב ואגלי דמעותיו נוזלים וגולשים על לחייו האדומות וכשהוא ממלמל פרקי תהלים, שמע הוא שיחה בין שני חנוונים שדיברו על כך שאחד מגדודי הצבא הרוסי עומד להגיע אל העיירה לצורך תמרונים וכי הם לבטח ירכשו מוצרים רבים.
  
  כששמע זאת הפונדקאי ולאחר שסיים את מכסת פרקי התהלים היומית חזר אל ביתו בלב שמח, כשהוא ממלמל "תשועת ה' כהרף עין" ובישר לרעייתו ולבני ביתו את הבשורה הטובה. הם ייעצוהו לקחת הלוואה כספית ובכסף שיקבל, יחד עם מה שקיים, ירכוש ויכין מלאי גדול יותר של מיני משקאות ומאכל לאנשי הצבא. הפונדקאי ובני ביתו קיוו שבכסף שהאב ישתכר יוכל לשלם את חובותיו ואף יוכל להשיא את בתם המבוגרת.
  
  היום המיוחל הגיע והפונדקאי עזב את בית המדרש מוקדם יותר ואץ לחנותו. והנה, אבוי! שוד ושבר! חורבן והרס בבית המרזח. אנשי הצבא כבר היו רובם שיכורים אשר סובאים וזוללים מכל הבא לידיהם ובעיקר לפיהם. ולא די שלא נתכוונו לשלם, אלא אף החלו לשבור ולהרוס את הרהיטים ואת החפצים שבבית המרזח. הפונדקאי פחד להישאר שמא יהרגוהו ועל כן, במר ייאושו הוא רץ אל בית המדרש וניגש אל רב העיירה שהיה ידוע כ"בעל מופת" ואשר עדיין ישב כשהוא עטוף בטליתו ומעוטר בתפיליו. בעיניים דומעות וכשהוא ורועד כעלה נידף, תינה הפונדקאי לפני הרב את צרותיו. ללא אומר ודברים, הרב קם ממקומו ורמז לפונדקאי ללכת אחריו. הם הגיעו לבית המרזח ובכניסה הרב נעצר. הוא הסתכל במבט חודר ונוקב על החיילים השיכורים והמשתוללים, ובקול חזק ורועם צעק שלוש פעמים את קטע התפילה המופיע בתפילות ראש השנה: "ובכן, תן פחדך י-ה-ו-ה אלוהינו...".
  
  פחד עז ובלתי מוסבר אחז בכל החיילים בראותם את דמותו האצילה וה"מלאכית" של הרב עם זקנו הלבן כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין וצועק בכל כוחו "ובכן, תן פחדך..."! הם החלו להימלט כל עוד רוחם בם וחלקם אף נסו דרך החלונות כשהם משאירים את חפציהם האישיים בבית המרזח. הם היו כל-כך מבוהלים עד שאפילו לא נעצרו להצדיע בפני מפקדם הבכיר. הדבר הכעיס אותו מאוד והוא פקד להוציאם ל"מסדר בירור" על-אף הקור האיום ששרר בחוץ. המפקד שאל לפשר הדבר המוזר שראה ואחד החיילים סיפר בראש מורכן את אשר קרה כשהוא מתאר באימה ופחד את הופעתו של "מלאך אלוהים העטוף בשמיכה לבנה כשדברים מוזרים משתלשלים מידו השמאלית ומראשו והוא צועק בשפה אלוהית שאינם מבינים: 'פחדך!' 'פחדך!'".
  
  המפקד הבין ש"מלאך אלוהים" המתואר אינו אלא "איש קדוש יהודי" ועל כן ציווה עליהם ללכת בעקבותיו. הוא הובילם אל בית המרזח ופקד עליהם לא רק לשלם עבור כל מה שאכלו, שתו, סבאו, שברו ובזזו אלא אף להתנצל בפני הפונדקאי. או אז, "מלאך האלוהים" יסלח להם ולא יענישם קשות.
  
  ב"ישיבת הסיכום" של הפונדקאי ובני ביתו התברר להם שהכסף שהקב"ה זימן להם בדרך ניסית לא רק שיש בו כדי כיסוי חובותיו של הפונדקאי אלא אף נשאר לו סכום כסף הגון כדי לשלם את נדונייתה של הבת המבוגרת ובכך לאפשר לה להינשא. ולפני עלותם על יצועם, הפונדקאי ואשתו הודו להקב"ה על ניסיו, חסדיו ורחמיו המרובים והאבל, החורבן וההרס הפכו להיות שמחה, בנייה וישועה אמיתית.