רבים מבאי הספרייה הלאומית בשנים עברו - כאשר גבעת רם שבירושלים הייתה עדיין מרכז רוחני ובקו 9 עדיין יכולת להתחכך ביהודים גדולים - זוכרים את איש הלשון והספר יעקב דוד אברמסקי ואת הלשון העברית שבפיו. זאת הייתה עברית תקנית, מדויקת, עשירה בניבים, בעלת עוצמה, עברית שבה דיבר בעליה בלי שום תסביכים ובלי לחשוש שמא היא ספרותית מדי. בפיו של אברמסקי נשמעה הלשון העברית מוסיקלית, מלאה הומור, והיה ניכר בדובר שהוא נהנה מעצם הדיבור החופשי בה.

אברמסקי היה יחיד במינו בכך שדיבר כשם שכתב. כלומר, אצלו לא היה שום הפרש בין הלשון הכתובה ובין הלשון המדוברת, ובכך הגשים את חלומו של אליעזר בן-יהודה שרצה כי דוברי העברית יעשו שימוש בכל מכמניה וינצלו את האוצרות המזומנים להם בכל שכבות הלשון ההיסטוריות. היכולת לדבר עברית לא הייתה בעבור י.ד.אברמסקי דבר המובן מאליו אלא זכות גדולה. את יחסו של אברמסקי ללשון היטיב להגדיר ידידו, הפרופסור לפילוסופיה נתן רוטנשטרייך, במאמרו "ספרות והשלמתה" שפותח את ספרו של אברמסקי "אגרות" (ספריית פועלים תשנ"א-1991). רוטנשטרייך כותב: "רמת הביטוי הלשוני משותפת לאגרות ולכתבים. דווקא באגרות אנו מבחינים בכך כי רמת העברית שבפיו ובעטו של אברמסקי היא מיוחדת, והדבר חל גם על שיח ושיג בעל-פה שבינו לבין איש-שיחו. מבחינה זו אין הבדל בין דברים מכוונים לקהל לבין דברים המכוונים ליחיד. היה כאן צירוף בין רמה מכאן ודבקות מכאן. הלשון העברית הייתה לו לא כלי בלבד אלא גם תוכן בעל שורשים עמוקים בהיסטוריה ובביטויים הספרותיים לדורותיהם. היא הייתה חלק של אישיותו והביטוי היה המשך האישיות".

אברמסקי היה אינדיבידואליסט אשר בכל תחומי פעולתו הרוחנית - ספרות, פילוסופיה, היסטוריה, ציונות, יהדות, לשון, ספרנות - אמר תמיד את מה שחשב, בלי לחשוש שמא יהיו לו דעותיו למכשול בדרך לקידום בסולם דרגות מנהלי כלשהו. על העברית כתופעה תרבותית ורוחנית כתב מתוך התרגשות, אפילו מתוך התעלות, דברים שפורשים כנפיים ממפלסו של מאמר ועפים ועולים לתחומה של שירה: "העברית כיצד נבראה?

תחילה ברא הקב"ה את סממניה, שחק אותם וטרפם זה בזה והיה מריחה ומשתעשע בה, לפני שהוציאה מרשותו שלו; לקח הקב"ה מגנזי-הנשמות, משורש כל נשמה גדולה, משהו המיוחד לאותה נשמה: קסמי-חוה וחן אדם-הראשון, את הגמגום הקדוש של משה רבינו ואת מתק-השפתיים של אהרן הכוהן, את צניעותה של רות והמיית-כינורו של דוד, את הרצפה שנגעה בשפתיו של ישעיהו החוזה ואת האש מתלקחת בר' עקיבא למות על קידוש-השם ואת אהבת-התורה של רחל רעייתו, את נחת-השבת וראשי-בשמים, לקח חרדת-קודש ושמחת-עולם, אנקת-אסיר וקריאת-דרור; לקח אור מפציע ואור-השקיעה, אימי-גלות וזיו-גאולה, זיו-ירושלים המתנגהת; לקח ניע-הלב וזיע-המוח והנפלאה בנפלאות השירה: אהבת-נשים, לקח ותיבל, וירא אלוהים את אשר עשה, והנה טוב מאוד, ויאמר אלוהים: תהי עברית! ותהי".

חווית חיים

כאשר כותב י.ד.אברמסקי על אנקת אסיר ועל קריאת דרור, על אימי גלות ועל זיו גאולה, אין אלו בעבורו מילים בעלמא, אלא חוויות חיים. בהיותו בן שמונה-עשרה, בברית-המועצות, נעצר אברמסקי בעוון ציונות ודיבור עברי, וממחוז מוהילב שברוסיה הלבנה, שם נולד, הוגלה לאסיה התיכונה, לאלמה-אטה, לטשקנט, ולכמה מקומות נידחים ברחבי האזורים הנידחים שבין רוסיה ובין המזרח הרחוק. בשנת 1937 הצליח לצאת משם ולעלות ארצה עם אשתו צרטה ועם בנו הבכור, יונתן. בעת ההפוגה במלחמת העצמאות בירושלים, נרצח הנער יונתן בידי צלף ערבי בהיותו בן שתים-עשרה. השכול על מותו של הנער השפיע על אברמסקי בשנים שלאחר מכן ולא הרפה ממנו עד מותו ב-1979 בהיותו בן 65. המשורר אורי צבי גרינברג הזדעזע מן הרצח והקדיש יצירה מיוחדת לנער יונתן.

את הקשר העמוק והישיר לתרבות היהודית קיבל י.ד.אברמסקי בבית אביו, הגר"י אברמסקי, בעל "חזון יחזקאל" על התוספתא. יעקב דוד היה בנו השני של הרב יחזקאל אברמסקי, ואת הקריירה שלו כאינדיבידואליסט התחיל בבית אביו כבר בגיל תשע, כאשר הוריד את הכיפה מעל ראשו ולא החזירה לשם גם בבגרותו. ואולם התנ"ך, התרבות היהודית והמקורות היהודיים נשארו במוקד עשייתו הספרותית והמחקרית של י.ד.אברמסקי בצד עיוניו בספרות העברית. הוא היה מלומד רב תחומי ברוח הרנסאנס והאינטליגנציה הרוסית וחש עצמו על קרקע בטוחה בכמה תחומים: דת, יהדות, לשון, מקרא, ספרות ימי הביניים, ספרות עברית מודרנית, תרגום ופילוסופיה. הוא היה קנאי לעברית, אך ידע היטב רוסית, יידיש ושפות אחרות.

בעבודתו רבת השנים בספריה הלאומית היה לאברמסקי שיג ושיח עם רבים - חוקרים, קוראים וסטודנטים, וכולם הגיבו בדרך זאת או אחרת לעברית המיוחדת והגבוהה שלו. כששוחחו אתו, השתדלו רבים, בכוונת מכוון או מבלי משים, להגביה את מישלב דיבורם. אברמסקי לא רצה שיחושו חוסר נוחות, נמנע מלתקן לאחרים שיבושי לשון ועודד אותם לדבר איתו בחופשיות, בשפתם הרגילה. "ידבר אדוני בלשונו ואני אדבר בלשוני", אמר למי שניסו לדבר עמו בעברית ספרותית שלא הסכינו לדבר בה, אף אם יכלו לכתוב בה.

אין בידי כותב טור זה הקלטות מפיו של אברמסקי. כדי להטעים את קוראי הטור את טעם סגנונו אביא, לסיום, פסקה קצרה ממאמרו על ז'בוטינסקי, מתוך הספר "בדרכי היהודי הנצחי - הגיונות ועיונים ביהדות" (ספרית פועלים, תשמ"ה-1985, ע' 85):

"האלוהים ברא את ז'בוטינסקי ישר: להט פיו ולהט לבו שווים היו. לשון-האש שלו הייתה שליח מלבו, לשון שנקרעה מעל הלהבה העצורה בעצמותיו והיוקדת בקרבו. אם הלכה כאותם המדקדקים הגוזרים את המלה 'מכורה' מכור-האש, משום שלדעתם קרא האדם הקדמון מולדת למקום שבו מצא או הצית אש (עין 'האוצר' של שמואל יוסף פין), הרי לא היה כורה אש ומפיח אש כז'בוטינסקי, שהציף את הלבבות בגלים רותחים של אהבה למכורה - המולדת. הוא ראה לפניו את הגולה כמדורת אש".