ספק אם אי-פעם ניתן במקומותינו פסק דין כה אמיתי, אמיץ ומבוסס באשר להתנהלותם של חוקרי משטרה ופרקליטים המוליכה להרשעת חפים מפשע, כפסק דינה של השופטת
דליה גנות בעניין רגב שוובר. במקום ההלכות המפורסמות והשחוקות של בית המשפט העליון, מוצע ללמד פסק דין זה, ולא רק את הסטודנטים למשפטים, אלא בעיקר את חוקרי המשטרה, את התובעים ואת השופטים - בכל הערכאות. המעניין הוא שהדברים נאמרו דווקא בהליך אזרחי - תביעה נגד המדינה לפיצויי נזיקין, במסגרת עוולת ה
רשלנות, שהגיש חף מפשע שהוחזק במעצר ממושך שבמהלכו פשעו כלפיו חוקרי המשטרה. אולי פסק דין כזה התאפשר דווקא בהליך אזרחי, משום שבהליך הפלילי נוטים כולם נגד הנאשמים: החוקרים נשבים בקונספציה המוטעית של אשמת החשוד ומתמקדים בניסיונות לגבות ממנו הודאה במקום לחקור כראוי; התובעים מתרשלים מאוד בכך שאינם בודקים את פעולותיהם של החוקרים ואת פרי חקירותיהם, והשופטים נוטים להניח כי המשטרה והתביעה בדקו את הדברים כראוי בטרם הגיעו לבית המשפט. נראה שגם אחוז ההרשעות הגבוה - קרוב מאוד ל-100 אחוז - מפתה רבים להניח מראש שגם הנאשם הנוכחי אשם.
"משטרת ישראל לא נתנה לעובדות לבלבל אותה"
קטינה נאנסה על-ידי אדם זר בדרכה לביתה. הקטינה מסרה למשטרה תיאור שלו ושל לבושו. כחודשיים לאחר האונס ראה אבי הקטינה בסופרמרקט אדם שנראה לו דומה לקלסתרון שהורכב על-פי הוראות הקטינה. הוא חש לביתו והביא את בתו על-מנת שתזהה את החשוד. הקטינה לא זיהתה אותו, אך אביה איתר את פרטיו ודיווח למשטרה. למחרת נעצר החשוד. מכאן ואילך החלה מסכת מדהימה של שקרי חוקרים לשופטים אשר דנו בהארכות המעצר - שקרים שהוליכו להארכות חוזרות ונשנות של המעצר ולהגשת כתב אישום. עד שהודו הרשויות בטעותן, היה התובע נתון במעצר 88 ימים ו-88 לילות, שבמהלכם התעללו בו החוקרים ועשו כל מאמץ - גם בדרכים לא חוקיות - לגרום לו להודות באונס שלא ביצע. התובע היה סטודנט נורמטיבי לחלוטין, שלא ידע כיצד להתמודד עם חוקריו-ציידיו. לפני הפרשה היה כל עתידו לפניו. הפרשה הקשה הסבה לו נזקים נפשיים משמעותיים ושינתה לחלוטין את מסלול חייו. כיום הוא עובד כמחסנאי. תביעת הפיצויים התקבלה, ובאופן יוצא דופן במקומותינו, המעיד על חומרת הדברים, נפסקו לתובע פיצויים של כשני מיליוני שקלים.
כדי שלא להיחשד כמפריז, אתמקד בכמה ציטוטים מפסק הדין, תחילה מדברי השופטת על שקרי השוטרים במערכה הראשונה: "... הקטינה לא זיהתה מעולם את התובע כמי שביצע בה את המעשים הקשים שיוחסו לו. האמירה בדבר קיומו של 'זיהוי ספונטני' או 'זיהוי' בכלל הינה מבית מדרשה של משטרת ישראל, אשר חזרה וטענה לקיומו של זיהוי ספונטני ו/או אקראי, במהלך כל החקירה, ואף בהציגה את העובדות הרלוונטיות בפני בתי המשפט השונים שדנו בעניין, וזהו 'חטאה' הראשון, בבחינת הטעיית הגורמים שעסקו בסוגיה".
גם הפרקליטות חטאה, תחילה בכך שלא בדקה כראוי את "ממצאיה" של המשטרה, ולאחר מכן בטענה שקרית בפני בית משפט שקבע כי: "הנה כי כן, ולא בכדי טענה נציגת הפרקליטות בסופו של דבר במסגרת תגובתה לבקשה לפיצוי לפי ס' 80 לחוק העונשין... כי התביעה לא טענה מעולם שהקטינה זיהתה את החשוד, טענה שהיא בלתי מדויקת בלשון המעטה".
הסתמכותה העיוורת של הפרקליטות על "זיכרונות הדברים" (זכ"דים) השקריים שהרבו חוקרי המשטרה לכתוב, באה לידי ביטוי גם בהמשך פסק הדין: "נראה כי אנשי הפרקליטות סמכו ידם על אמינות והגינות השוטרים, ויצאו מתוך הנחה - שגויה - כי האמור בזכ"דים הינו אמת, במיוחד אמירות מפלילות שלא נאמרו, או שהוספו במכוון... בשונה מהתרשמותי לגבי התנהלות השוטרים, אינני סבורה בשום פנים ואופן כי הפרקליטים המלווים נתנו ידם לנסיונותיהם הבלתי נלאים של השוטרים להמציא ראיות יש מאין. אולם על פרקליטי הפרקליטות לזכור, כי הם משמשים שסתום ובקרה לעבודת המשטרה, ומעבר לעיסוק בדפים, בסופו של דבר, ניצב אדם, שגורלו תלוי בטיב ורמת החקירה המתנהלת בעניינו. בעניין אשר בפניי כשלה הפרקליטות בהערכת הראיות שעמדו בפניה".
מלבד השקר שלפיו זיהתה הקטינה את התובע, שיקרו השוטרים כי בחיפוש בביתו של החשוד נמצאו כובע, כפפות ומשקפי שמש המתאימים לתיאורה של המתלוננת. וכך כתבה השופטת גנות: "למרבה התדהמה, התברר, כי משטרת ישראל לא נתנה לעובדות לבלבל אותה". תחת הכותרת "ההתנהלות המשטרתית" מפרטת השופטת שקרים רבים ששיקרו חוקרי המשטרה לבתי המשפט בפרשה זו ושואלת: "האם המטרה מקדשת את כל האמצעים? האם מותר לשנות מהאמור עד כדי בידוי ראיות?" עוד התברר כי אפילו במסגרת הדיון בתביעת הפיצויים, נעלמו מסמכים שהיו צפויים לסייע לתובע.
עניין נוסף שעליו עומדת השופטת גנות והראוי ללימוד בבית הספר לשוטרים הוא הקונספציה המוטעית של "אשמת החשוד": "מלימוד אופן התנהלותם של חוקרי המשטרה עולה, כי מרגע מעצרו של התובע, לקו החוקרים בקיבעון מחשבתי, על-פיו החשוד שבידיהם הינו האנס".
אכן, קונספציית "אשמת החשוד" גורמת לזניחת כיווני חקירה אחרים, להימנעות ממאמץ לאיתור ראיות אובייקטיביות, להימנעות מחקירת טענות בעלות פוטנציאל של זיכוי, ולהתמקדות בחשוד בניסיונות חוזרים ונשנים, הכוללים שימוש באמצעים פסולים, לגבות ממנו הודאה. כך נוצרות לא מעט הרשעות של חפים מפשע.
התעלמות מטענות בעלות פוטנציאל זיכוי אינה מקרית. לו טרחו החוקרים לעיין ביומנו של התובע - כפי שאמו ממש התחננה בפניהם לעשות - ניתן היה לאתר בו את המקום המרוחק שבו היה בעת ביצוע העבירה ולהוכיח את ה"אליבי" אשר לו טען התובע. במהלך המשפט שיקרו החוקרים גם בעניין זה, שבו קבעה השופטת כי: "תפקידה של המשטרה הינו לאשש או לשלול חשדות כנגד חשודים. במסגרת תפקידה, חבה המשטרה חובת זהירות כלפי החשודים הנתונים לחסדיה. באותה מידה שהיא משקיעה מאמצים בניסיון לאתר ראיות המערבות אותם במעשים המיוחסים להם, אל לה להתעלם מראיות אחרות העשויות לבוא לעזרת החשוד, בבחינת ראיות מזכות, כמו במקרה אשר בפניי. ובעניין זה יש לכאורה רגליים לסברת ב"כ התובע הטוען, שהתעלמות המשטרה מהראיות שעשויות היו לזכות את החשוד, איננה מקרית, והיא עולה בקנה אחד עם בידוי חלקי של הראיות ואופן הצגתם בפני בתי המשפט שנדרשו לפרשה".
חשוב לציין כי נוסף לחסרונותיו האחרים של המעצר - שלילת חירותו של אדם שהוא בחזקת חף מפשע; ניתוקו מביתו, ממשפחתו, מחבריו ומעבודתו; חשיפתו לתנאים קשים ביותר ולעתים אף לסכנות פיזיות; ערעור ביטחונו והשפעתו האפשרית בכיוון של מתן הודאת-שווא - המעצר אף שולל מן החשוד את האפשרות להתגונן כראוי מפני ההאשמות המוטחות בו. כך, לו היה התובע נחקר מבלי להיעצר, יכול היה לאתר בביתו את היומן ולהיעזר בו לשחזור פעולותיו ולביסוס אליבי. ואילו במעצר, נתון החשוד לחסדיה של המשטרה גם באשר להוכחת חפותו.
הימנעותה המשטרה מבירור רציני של החשד כלפי התובע בהיותו חשוד, באה לידי ביטוי גם בעניין פלטי שיחות הטלפון ואיכון באמצעות מכשיר הטלפון הנייד, כאמור בפסק הדין: "המשטרה נמנעה מלעשות כן, והשתמשה בשלל תירוצים עלובים על-מנת להסביר את מחדלה. כך למשל, ראש צוות החקירה - שטרן - העיד בתחילה, כי פלטי שיחות הטלפון לא התבקשו, כי 'לא היו תקציבים לדברים האלה'... וכי ניתן היה לממן הוצאות פלטי טלפון 'רק בקטעים של אירוע טרור ורציחות'"... השופטת ממשיכה וקובעת, כי "עדותם של השוטרים שהובאו כעדי ההגנה אופיינה בהתחמקויות, התחכמויות והימנעות שיטתית ממתן תשובות. בית המשפט נאלץ להתערב פעם אחר פעם ולחזור על השאלות, ורמת התשובות שהתקבלו גבלה בעלבון, כאשר עדותו של סוויד גבלה באלימות מילולית ולוותה בתנועות יד מאיימות כלפי ב"כ התובע".
כשלבסוף, ביוזמתה של משפחת החשוד ובמימונה, נערכה בדיקת איכון של הטלפון הנייד והושג רישום השיחות שביצע, הוכחו טענותיו כי בעת האינוס אכן היה רחוק מזירת הפשע ותמכו בגירסתו באשר למעשיו. גם נוכח ראיות מזכות אלה ניסתה המשטרה להוכיח כי אדם אחר, ולא החשוד, השתמש באותה עת בטלפון, ורק משלא הצליחה להפריך את טענתו, ביטלה הפרקליטות את כתב האישום נגדו.
המשטרה ציפתה מקורבנה להוכיח את חפותו
מדאיג במיוחד הוא פיברוק תוצאות בדיקה גנטית, במטרה לייאש את החשוד ולאלצו להודות: "במהלך המשפט התברר, כי באישור הפרקליטות הוצג לתובע דוח דנ"א כוזב, ממנו עלה לכאורה כי דנ"א שלו נמצא על הקטינה המתלוננת. הן חוקרי המשטרה והן הפרקליטים בפרקליטות לא ראו בכך פסול, ותירצו זאת כתרגיל חקירה. אומר מיד", קובעת השופטת, "כי לעניות דעתי מדובר בהתנהלות פסולה ואסורה. אין מדובר בשום פנים ואופן בתרגיל חקירה, כי אם בהפעלת לחץ מוגזם ואסור על נחקר, בבחינת חציית הקו בין מותר לאסור. לא זו אף זו, הדעת נותנת שהשימוש בתרגיל הדנ"א הכוזב היה כדי לחלץ מהתובע הודאה בדרך לא דרך. משכך, הדעת גם נותנת, שאם החשוד אינו מודה, למרות קיומו הלכאורי של אותו דוח דנ"א כוזב, הרי שיש מקום לשנות את כיוון החקירה, ולשקול במלוא הרצינות שחרורו של החשוד, והמשך החקירה בכיוונים אחרים כדי לנסות ולאתר את הפושע האמיתי. אולם, לא כך נהגו בעניין אשר בפני. החוקרים הציגו לתובע את דוח הדנ"א הכוזב, ובתגובה, הוא פרץ בבכי, והמשיך להכחיש את החשדות המיוחסים לו. בשלב זה, כבר היה ברור שהיוצרות התהפכו. המשטרה לא סברה כי יש בידיה אדם חף מפשע, אשר היא עוסקת באיסוף ראיות לצורך הרשעתו. המשטרה הייתה משוכנעת שבידה האנס, וציפתה מקורבנה להוכיח את חפותו. האם זהו סדר הדברים? האם לא למדנו כי מושכלות ראשונים הם, שכל אדם הינו חף מפשע עד שתוכח אשמתו? האם ייתכן להתייחס אל החשוד כאל אשם מרגע מעצרו, האם ייתכן לנהל חקירה מרושלת ומגמתית, ולהתעלם באופן שיטתי מראיות שיש בהן, אולי, לתמוך בטענותיו של החשוד, כי הוא לא ביצע את המיוחס לו??" השופטת ממשיכה: "דומה, כי לא אטעה אם אקבע, כי במקרה זה, לקתה משטרת ישראל בליקוי מאורות, והחליטה מראש, כי התובע הינו הפושע המבוקש. מרגע זה ואילך, פעלה ללא לאות, כמכונה משומנת היטב, על-מנת לחלץ מפיו הודאה, בין היתר בהציגה בפניו דוח דנ"א כוזב, הכאתו והשפלתו".
משום מה אישרה הפרקליטות את השימוש בדוח ה-דנ"א הכוזב. כשמוצגת בפני הנחקר ראיה מדעית שקרית המצביעה על אשמתו, ואפילו כאשר "רק" משקרים לו שקיימת ראייה כזו, נוצרות שלוש סכנות: האחת - החשוד עלול להשתכנע שאכן עבר את העבירה; השנייה - החשוד עלול להשתכנע שלא יועיל אם יטען לחפותו, שהרי די אצלנו בראיה מדעית אחת כדי להביא להרשעה; והסכנה השלישית - הסתבכות החשוד בשקרים, בניסיונו להסביר את נוכחותו בזירת העבירה, שכביכול הוכחה באמצעות הראייה המדעית. בנוסף, קיימת סכנה ששקרי המשטרה לא יעצרו בחדר החקירות ובתא המעצר, אלא יגלשו גם אל אולם בית משפט.
נוסף לסכנה שזיוף דוח דנ"א מפליל עלול לגרום לחף מפשע להודות הודאת-שווא - מאורע שלמזלו של רגב לא התרחש, אחרת ודאי היה מורשע ומרצה מאסר ממושך על לא עוול בכפו - עצם הצגת דוח שקרי כזה בפני נחקר היא התעללות איומה אשר אוי לה לחברה המתעללת כך בנחקריה. נוכח משקלה הראייתי הגדול של התאמה גנטית, גם חף-מפשע שמוצגת בפניו ראייה כזו צפוי להתייאש ולחשוש שסיכויי הרשעתו גבוהים. כך, כנראה, קרה לרגב, אשר בתגובה פרץ בבכי. משום מה פירשו זאת החוקרים כסימן אשמה נוסף.
בפסק דינה הראתה השופטת גם התייחסות רצינית להתעללותם הזוועתית של החוקרים בחשוד: "שיחק לתובע מזלו, וכוחותיו הנפשיים עמדו לו שלא להודות בפשע שלא ביצע, ולא נותר אלא לחשוב בעצב על כל אותם מקרים בהם מודים עצורים בפשעים שלא ביצעו, רק משום שכוחותיהם לא עמדו להם אל מול הלחץ הפסול שהופעל עליהם... ודומה, כי השוטרים סברו שמדיהם מתירים להם להתעמר בגופו ובנפשו של אדם, הכל בשם נסיונם, הלגיטימי לכאורה, לפצח עוד תיק פשע. העובדה שבדרכם רמסו את כבודו ואישיותו של התובע היא זניחה ומשנית בעיניהם, בבחינת - המטרה מקדשת את האמצעים, ולא היא כמובן. התובע טוען, כי ראש צוות החקירה השוטר שטרן, וכן השוטר סוויד, אילצו אותו לאונן אל מול עיניהם, כדי לראות האם הוא שופך זרע או לאו, שכן כזכור, לא נמצא זרעו של התוקף על גופה של הקטינה... אודה ולא אבוש, כי התנהלות זו גורמת לשבר גדול באימון שיש לייחס לשוטרי משטרת ישראל... מדובר בהתנהלות בלתי נסבלת, אשר יש לדרוש את מיצוי הדין עם העומדים מאחוריה... אילוצו של התובע לאונן אל מול עיני השוטרים מהווה פגיעה קשה, חמורה ואנושה, והנני מגנה התנהלות זו בכל פה".
דרוש פיקוח חיצוני על עבודת הפרקליטות
באופן יוצא דופן במקומותינו, אין השופטת גנות מטייחת את רשלנות התביעה: "למרבה ההפתעה, גם עו"ד מירב נוסבאום שהחלה ללוות את התיק בפרקליטות, בשלב מסויים, לא סברה שיש לבצע איכון. עו"ד נוסבאום סברה שמשטרת ישראל יצאה ידי חובתה כאשר בדקה את האליבי הנטען - שהות עם חניך בפרויקט פר"ח - במועד האונס, אליבי שהופרך לכאורה, וסברה שיש להסתפק בכך (עמ' 285)... בהגינותה, סיפרה עו"ד נוסבאום שהיו לה התלבטויות, והיא אף התייעצה עם גורמים בכירים בפרקליטות, שסברו שיש להגיש כנגד התובע כתב אישום, ולא נותר לי אלא לתהות בעצב, הכיצד משפטני הפרקליטות לא הבחינו באפס הראייתי בתיק זה, והכיצד התפתו להסתמך על חלקי אמיתות וחלקי עדויות כדי לבסס הגשת כתב אישום?! הכיצד זה לא סבר איש מעורכי הדין בפרקליטות שיש צורך לבדוק את יומנו של התובע? הכיצד לא סברו המשפטנים, כי יש לבדוק את פלטי הטלפון של מכשיר הבזק ושל המכשיר הנייד? והלא מדובר מחד-גיסא בעבירה חמורה ביותר, ומאידך-גיסא - בגורלו של אדם?? עניין לנו בחקירה רשלנית חסרה, קיבעון מחשבתי והצגת תמונה מעוותת ובלתי נכונה של משטרת ישראל, ופיקוח חסר של הפרקליטות, וכל הגורמים ביחד הביאו למעצרו המיותר של התובע למשך ימים רבים מאוד".
לדעתי, התנהלותה זו של הפרקליטות מהווה חיזוק נוסף לצורך בשינוי החוק הישראלי וביצירת מנגנון של פיקוח חיצוני על עבודת הפרקליטות. יש גם לבוא חשבון עם חוקרי המשטרה שפשעו. בשונה מן המקובל במקומותינו, לפנינו פסק דין אמיץ, שבו פשעי השוטרים ומחדלי הפרקליטים אינם מטויחים, אלא הילדים המכוערים - השוטרים וסקר, דסטה, סוויד, ג'ורנו ואפילו המפקח יצחק שטרן - נקראים בשמותיהם. באשר ליסוד הנפשי של חוקרי המשטרה שפשעו, מוסיפה השופטת וקובעת כך: "התנהלות זו של שוטרי משטרת ישראל, לרבות השפלתו הנוראית והכאתו של התובע, נעשו בכוונה תחילה, בשל רצונם לחלץ מפי התובע הודאה בכל דרך אפשרית, ואף בניגוד לדין, תוך פגיעה קשה בכבודו כאדם, ובבריאותו". לבסוף, על אילוץ החשוד לאונן בנוכחות החוקרים כתבה השופטת: "מדובר בהתנהלות בלתי נסבלת, אשר יש לדרוש את מיצוי הדין עם העומדים מאחוריה".
לכאורה, נוכח דבריה האחרונים של השופטת, ניתן לחשוב שהנני מתפרץ לדלת פתוחה. לצערי, הניסיון מלמד כי במקרים קודמים שבהם נמתחה ביקורת על חוקרי משטרה שסרחו ואף על פרקליטים שהטעו שופטים, לא זו בלבד שהאחראים לא הועמדו לדין, אלא שהם אף קודמו לתפקידים בכירים יותר. קשה שלא להיזכר בדבריו המאלפים של השופט חיים כהן: "אודה כי למקרא ולמשמע הערעור הנוכחי התחלתי לראשונה לפקפק במקצת, שמא הגיע הזמן והמלחמה בפשעי הפושעים צריכה להידחות מפני המלחמה בפשעי שוטרים". האם פסק הדין המדהים של השופטת דליה גנות יזכה להתייחסות הראויה אשר תאפשר לשופט חיים כהן לנוח בקברו?
