בפרק האחרון,"על הספר", כותב הסופר: "זהו ספר שרובו אמת, אך ככל סיפור, יש בו גם דמויות ואירועים בדויים." (עמ' 290). אני יכול לשער אילו דמויות קיבלו שמות בדויים ומדוע, אך נראה לי כי כל מילה ברומן זה נחצבה מהאמת שבלבבו, ועל כן הרומן מוצא נתיבות אל קורא המחפש באמנות את האומן, את האמת. ולא רק זאת, יש אפיזודות בספר שכאילו נכתבו עליי ועל קורות חיי, ואני אמרתי לא אחת בליבי תוך כדי קריאה: אמת נכון - כך היה הדבר!
הספר מתאר את חוויותיו של הסופר לפני, ובזמן, הקרבות של מלחמת השחרור, אך הוא גולש אל ימי הילדות בפולין, במוסדות החינוך מאיר שפיה ומקס פיין, במוסד החינוכי בבית אלפא, שם שהה כילד חוץ; וכן גולשת העלילה אל ימים מאוחרים יותר, כשעשרות שנים אחרי מלחמת השחרור הוא פוגש את הנפשות הפועלות ומאיר יחד איתן את המאורעות בחכמה שלאחר מעשה.
לוז הספר הוא המאורע הטראומטי של ימי המלחמה, כאשר גדוד 13 מחטיבת "גולני", אליו הסופר השתייך, נשלח אל קרב חסר סיכוי, ממש קרב התאבדות, למשלט 86 שבנגב במערבי, כדי להסיח את דעתם של המצרים מהתקפת הפלמ"ח בגזרת עוג'ה אל חפיר ואבו-עגילה. החיילים המעטים נדרשו לכבוש את משלט 86 מידי המצרים, ואחר כך להחזיק בו במשך יממה כדי שהפלמ"ח יצליח לבצע את משימתו ולקצור את התהילה. הקרב על המשלט היה חסר סיכוי מינימלי: הלוחמים נאלצו ביום סוער במיוחד לעלות על המשלט, כשעל גביהם ציוד כבד של עשרות קילוגרמים, להילחם בכלים נחותים ובצמצום משווע של תחמושת כנגד טנקים, זחלילים, תותחים, וים של חי"ר מצרי שהתקיף את המשלט ללא הפסקה. הם חשו שנועדו להיות בשר תותחים למען האדרת שמו של הפלמ"ח, ושל מפקד גזרת הדרום - יגאל אלון (עמ' 179-203). לימים פגש הסופר את מפקד גדוד 13, הלא הוא אלן חורין מקיבוץ טירת צבי, וזה סיפר שהוא עצמו, ומפקד חטיבת גולני, נחום גולן, אליה השתייך הגדוד, מעולם לא סלחו ליגאל אלון שהפך את חיילי גולני לקורבנות, ועל כך שהבטיח הבטחות שווא לשלוח סיוע ארטילרי ואווירי (עמ' 284-286ראו גם עמ' 249).
קרב הייאוש של חיילי הגדוד על אותו משלט מתואר באורח נטורליסטי ממש: ההרוגים המרוסקים על-ידי פגזי האוייב, הפצועים המתחננים שיירו בהם ולא ישאירו אותם לחסדי המצרים העולים על המשלט, תיאור חוסר הנשימה של החיילים הסחוטים שנשאו על גביהם פצועים חרוכים וקטועי איברים, כשהמצרים מזנבים אחריהם ביריות צלפים. הלב נחמץ לנוכח התיאורים הקשים של הקורות את הצעירים שטרם הספיקו לסיים בית ספר ונקלעו אל גיהינום, וכן של חבריהם ניצולי השואה אשר איתרע מזלם ליפול מן הפח אל הפחת.
לסופר יש חשבון נוסף עם הפלמ"ח המתנשא: מסתבר ששתי החטיבות "הנגב" ו"גולני" היו אמורות להגיע יחד לאום רשרש, היא אילת, אלא שהוראה מגבוה (תרתי משמע - כי היא הוצנחה ממטוס פייפר...) גרמה להשהיית התקדמותם של הגולנים בשעתיים, כדי ש"הנגב" יגיעו ראשונים. תיקון-מה לעוול הזה קרה במלאת חמישים שנה לכיבוש אילת (1999), כאשר האלופים אברהם אדן (אז המ"פ שהניף את דגל הדיו), מטעם "הנגב", ו
מאיר עמית מטעם "גולני" הניפו שניהם את הדגל בטקס (248-250).
כשקראתי את ספרו של יורם קניוק "תש"ח", התקוממתי על ההלקאה העצמית באשר להתנהגות הבלתי מוסרית, כביכול, של חיילינו בעת מלחמת השחרור. אני ידעתי "מידע אישי", שלא כך מתנהג צבאנו בעת מלחמה, והנה, קריאה בספרו של
ישראל זמיר מחזקת את הטענה שצה"ל הוא באמת אחד הצבאות המוסריים ביותר בעולם: החיילים כאן שואלים שאלות נוקבות, מדוע מגרשים חלק מהיישובים הערביים. הם חושבים שזה פוגם באחוות העמים, שצריך לבנות גשר של הבנה בין הפרולטריון היהודי לערבי. חיילי צה"ל נוצרים אש כאשר רואים אמבולנסים של האויב (ראו עמ' 84, 117-118, 164). לעומת השיחות האלו, אנו מוצאים בספר תיאורים של התעללות החיילים הערבים בפצועים ובגופות החללים. צה"ל מגרש את הכפרים העוינים ומחריב את בתיהם (לדוגמה - פקועה), ומניח לכפרים המתנגדים לכנופיות (לדוגמה - כפר מנדא), אך מקום שנכבש על-ידי הערבים הוא תמיד נקי מיהודים (עמ' 84, 117, 236-237). חיילי צה"ל עדים ליציאה לקרב בצבא המצרי, כאשר הקצינים הולכים מאחורי החיילים, ויורים במי שבורח משדה הקרב (עמ' 192), ונהגי הזחלילים מרותקים בחגורות פלדה לכיסאותיהם כדי שלא ינטשו את הרכב גם כאשר הוא עולה באש (עמ' 196). ישראל זמיר מגיע כעיתונאי למחנה הפליטים עין חילווה בלבנון במלחמת לבנון הראשונה ושומע מפי אחד הפליטים, יליד יפו, כיצד אנשי פת"ח, שאמורים לגאול אותם מחרפת תבוסתם, אונסים ורוצחים את בנותיהם וגם את אחיהם המבקשים לשמור על כבודן (עמ' 119-120)
אינני טוען שלא חסרים בינינו מניאקים סדיסטים שהמלחמה היא עבורם הזדמנות לתת דרור ליצריהם האפלים -זה קיים בכל צבא בעולם, אך אין כלל מקום להשוואה בנדון בינינו ובין כל אחד מצבאות העולם, כולל הצבא האמריקני, ובוודאי ובוודאי ביחס לצבאות ערב, שמטרתם המוצהרת היא השמדת העם היהודי בארץ ישראל.
מכמירי לב הם הוויכוחים בין הקיבוצניקים המארכסיסטים, המייחלים למדינה דו-לאומית, והרואים ברוסיה את אימם, ובסטאלין את אביהם, ובין בוגרי אצ"ל ולח"י שצורפו לצה"ל והדוגלים בשתי גדות לירדן. הסכנות הנוראות, הגורל המשותף והמטרה המשותפת - גאולת ישראל על אדמתו - מאחדים שני הקטבים האלה לאחוות לוחמים מרגשת. המסקנה היא שכפי שהשומר הצעיר ויתר על סטאלין, כך גם אנשי בית"ר צריכים לוותר על חלום שתי גדות לירדן (עמ' 28, 38, 87-96, 146-153, 235).
כידוע, בנסיבות של סכנת נפשות רבים נוטים לתת מקלט לנפש באמונה הדתית. הספר מזכיר פלוגות דתיות וחיילים דתיים בודדים בתוך גדוד 13. לעומתם מופיעה דמותו של זליג, ניצול שואה, המספר מתי נתן "גט" לאלוהים ולאמונה: הוא נדחס ברכבת אל מחנות המוות עם עוד 120 יהודים, מרביתם חסידים דתיים, שלומי אמוני ישראל, שלא חדלו להתפלל ולהכות על חטאים מתוך תקווה שהאל יחולל נס, והם יינצלו. הם נסעו דחוסים במשך 18 יום ללא אוכל וללא מים - מרבית הדתיים מתו בדרך בייסורים קשים, ורק מעט כופרים נשארו בחיים. מאז זליג "גמר עם אלוהים" (עמ' 169-171, 209-211). אך בזה לא סגי: כיוון שהנאצים עשו בו ניסויים כדי לעקרו - הרבנות קבעה שהוא פסול חיתון, ומשום כך גם נאסר עליו לאמץ ילד. הנה כך - הממסד הדתי שיתף, למעשה, פעולה עם הנאצים. משום כך נטש זליג את הארץ הקלריקלית שלנו וירד לגרמניה, אל העם שלא הבדיל בין יהודי כשר ליהודי פסול (עמ' 175 ואילך).
יחד עם זאת, ישראל זמיר הוא הרי בנו של יצחק בשביס זינגר, ובלי קצת על-חושיות ומאגיה - אי-אפשר, והספר באמת משובץ בכל מיני תחושות בטן על הסוף, על מה שקורה במרחקים, על ניבוי העתיד (עמ' 56-58, 105, 168, 178, 197, 211).
רמזתי לעיל שהספר נכתב כאילו עליי, ומסתבר כי למרות הבדלי הגילים בינינו (ישראל זמיר מבוגר ממני בתשע שנים), קורותיו, כפי שהן מתוארות בספר, דומות להפליא לקורותיי: שנינו היינו עילגי שפה כעולים חדשים, ובשנינו התעללה הסביבה בשל כך (עמ' 25, 29), היינו עדים להתנשאותם והתנכרותם של בני הארץ כלפי בעל התו של "ילד חוץ" (עמ' 11, 19). ישראל זמיר שירת בגדוד 13של "גולני", ואני שירתי בגדוד 12 של אותה החטיבה, וכמוהו ספגתי הפגזות, ויצאתי מהן בנס (עמ' 11, 104-105, 162, 201), ונשלחתי למשימות חסרות שחר וחסרות סיכוי (ראו לעיל). כמוהו התמרמרתי על חוסר הצדק, לפיו אני נושא על כתפיי נשק, תחמושת וציוד במשקל גדול מגופי, מסכן את נפשי במלחמות ובגיחות מעבר לגבול, ואילו הג'ובניקים חוגגים, ושירותם נחשב לשווה ערך לזה של החיילים הקרביים (ראו עמ' 219, 222- 223, 254). עם כל עמוד שקראתי, הנהנתי לעצמי: כן, כך היו הדברים, הוא כאילו מספר את קורותיי ונובר ברחשי ליבי.
הספר מזכיר מפקד מחלקה בשם סיקו (בוודאי שם בדוי!) - שחצן שפקודותיו חסרות האחריות גורמות למותם של חיילים. סיקו משתמט מהקרב הקשה בגבעה 86, אבל דווקא הוא מתבקש לסקור את הקרב הזה בפני אלופים במטה של צה"ל (עמ' 146, 161, 167, 172-173, 178, 186, 216, 218, 242). אני יכול להישבע כי סיקו כזה היה גם בגדוד שלי: ב-31.1.1960, בפשיטה על חירבת תאופיק (מוצב סורי שהיה צולף על קיבוץ תל-קציר ועל הכנרת), קם הסגן השחצן והרמאי הזה, נקרא לו גם כן סיקו, וטען שעליו לחזור מיד לבסיס (מחנה שרגא ליד קיבוץ לוחמי הגיטאות!) - הוא מגיע למחנה ומעיר את כל החיילים: "נבלות, שם יש מלחמה, ואתם ישנים!" - לאחר שנים פגשתי בו בפתח של משרד ממשלתי, חזהו מלא אותות, ועל כתפיו דרגות תת-אלוף. למותר לציין שהוא לא זיכה אותי אפילו מבט.
ולא רק זאת, מסתבר שחלק לא מבוטל מהאישים המוזכרים בספר פגשתי גם אני בנתיבות חיי: אברהם יפה, אז מפקד גדוד 13, ועמוס חורב, אז מיוזמי "דרך בורמה", הם בני שכונתי (עמ' 68, 71, 106, 130). את שלמה באום, לימים סגנו של
אריאל שרון ביחידה 101, הכרתי בכפר יחזקאל (עמ' 90). יוסקה בסין, הנהג שחס על חלקת שדה מעובדת בעיצומו של קרב (עמ' 148), הוא בנם של קלמן בסין ושושנה, אשר נישאה לחלוץ הכופר ו"המוסקוביט" על אפו וחמתו של אביה, אשר בעקבות זאת קרע עליה קריעה. עוזי פיינרמן, המתואר בספר כמ"מ אשר כבש את משלט 86, ומנע מהלומי הקרב לנטוש את המקום (עמ' 183, 198), הכרתיו כאיש גדול ומלבב, שנועד להיות שר החקלאות בממשלתו של בן-גוריון; ציפור כרמי, הלוחמת הנהגת בספר, היא בתה של המשוררת וסופרת הילדים אנדה עמיר. היא הייתה נשואה לעקיבא כרמי, אחד מגיבורי מלחמת העצמאות.
כל הדמויות האלו ניצבות חיות לנגד עיניי, והספר מתאר אותן כמו שהיו.
על אלו דמויות בדויות מדבר ישראל זמיר? אם יורשה לי לשער, הסופר השתמש בשמות בדויים רק כאשר תיאר מעשים אינטימיים שראוי להצניע, כגון ניסיונו המיני הראשון עם נעמה היפה שהייתה מאורסת לאָחֵר (136-137), וסיפורה המפותל של קלרה היפה, שהרפתקת אהבים עם מפקדה לייזר, מובילה לתסבוכת נוראה, ואף לטרגדיה יוונית "בלי קתרזיס" (עמ' 139-145).
הספר מתאר מצבים קשים מנשוא וחוויות מבהילות בריאליזם מעורר התפעלות. אחת הסצינות, שממנה נגזר שמו של הספר, מתארת כיצד פצוע קשה בקרב האבוד בגבעה 86, מתחנן שלא ישאירו אותו על הגבעה, ופונה כלפי שמיים: "אלוהים, לכבות את השמש, שנוכל להתפנות!" (עמ' 10) - שהרי הכוח קיבל פקודה להחזיק מעמד עד החשיכה, למרות האבידות הכבדות וחוסר הוחלת שבהחזקת הגבעה, שבסופו של דבר עברה לידי המצרים.
ישראל זמיר משכיל לשבץ פה ושם גם תיאורים של מצבים קומיים והומור טוב המרפים את שרירי הבטן המכווצים (לדוגמה, עמ' 29, 131, 135).
מכל הסיבות שמניתי לעיל, הספר הזה ריתק אותי, ואני סבור שהוא ספר חובה למי שיודע להוקיר את "מגש הכסף" שעליו ניתנה מדינת היהודים.
