משה - רבינו, גם בחטאו ועד מותו

על ספר 'דברים' כולו רובץ ענן המכתים ומכהה את יחסו של הקב"ה למשה רבינו. וכל זה בא על-רקע סירובו של הקב"ה לאפשר למשה להיכנס אל הארץ המובטחת.

להמחיש את תחושתנו הקשה, פרשת "האזינו" מסתיימת בדיבורו הקשה של הקב"ה למשה רבינו שבה הוא מזכיר לו - שוב - שהוא לא יעלה לארץ ורק יראה אותה מרחוק, "על אשר מעלתם [אתה ואהרון אחיך] בי בתוך בני ישראל...על אשר לא-קִדשתם אותי בתוך בני ישראל" [דברים ל"ב, נ"א].

קשָה וצורמת עוד יותר היא העובדה שמשפטו האחרון של הקב"ה לעבדו הנאמן ביותר עלי אדמות היה: "זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבֹר" [דברים ל"ד, ד'].

מדוע התעקש הקב"ה להזכיר למשה שוב ושוב (גם בפרשת 'ואתחנן') את החלטתו הקשה מאוד שמשה רבינו לא יזכה להגשים את חלומו הפרטי - היחיד שהוא ביקש מבוראו זה ארבעים שנה - להניח את רגליו על הארץ שלמענה הוא עבד ללא הרף יומם ולילה במשך ארבעים שנה? הרי יש הלכה האומרת שאסור להזכיר לחוזר בתשובה את חטאיו. על-פי הרמב"ם, "אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה - אין מזכירין לו שום דבר מרשעו" [הלכות תשובה פרק א' הלכה ג']. הייתכן, ח"ו, שהקב"ה לא פעל על-פי אותם כללים, קרי, שהוא אימץ לעצמו כלל אלוקי שהינו מעבר להבנתם של בני אנוש? התשובה היא כן ולא - כן זה אפשרי, אבל לא, זה לא קרה במקרה דנן.

המסקנה המתבקשת היא שמשה רבינו לא חזר בתשובה על חטאו היחיד, ואכן הקב"ה "הירשה" לעצמו להזכיר לו את חטאו. משה רבינו, כאשר הוא התחנן "אעברה-נא ואראה את-הארץ הטובה אשר בעבר הירדן" [דברים ג', כ"ה] לא הביע צער ולא התוודה על חטאו היחיד, אלא רק ביקש מהקב"ה שלמרות חטאו, יבטל את עונשו, "כמתנת חינם", בלשונו של רש"י. ואם תאמר שמשה אכן חזר בתשובה על אותו חטא, הרי משה מצטט בפרשת 'ואתחנן' את תפילתו בדיוק כפי שהוא הביע אותה, בזמנו. ואכן, תחנונים יש בה, אך וידוי אין. ואם תאמר שמשה התוודה, אך יום כיפורים הנדרש לעבירות מסוימות לא הגיע, הרי אהרון שחטא באותו חטא אכן נפטר לפני יום הכיפורים, בראש חודש אב, אבל משה נפטר לאחר יום הכיפורים, ב-ז' באדר. ואם תאמר, ח"ו, שהחטא שחטאו שני האחים הוא כזה שנדרש עבורו גם יום הכיפורים וגם מוות, הרי הרמב"ם פסק שרק עבירות שיש בהן חילול השם חייבות במוות. "אף-על-פי שעשה תשובה, והגיע יום-הכיפורים הוא עומד בתשובתו, ובאו עליו יסורין - אינו מתכפר כפרה גמורה עד שימות" [הלכות תשובה פרק א', הלכה ד']. ברם, בחטאו של משה ואהרון לא היה חילול השם אלא אי-קידוש השם - כפי שה' קבע שם במקום: "יען לא-האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את-הקהל הזה אל-הארץ אשר-נתתי להם" [במדבר כ', י"ב]. ויש מרחק גדול מאוד בין אי-קידוש השם וחילול השם. ולכן, לוּ רצה משה רבינו לחזור בתשובה על חטאו היחיד הוא יכול היה על-ידי וידוי, ייסורים ויום הכיפורים. המסקנה - משה ביודעין לא חזר בתשובה.

ובכל זאת, הייתכן שמשה רבינו, העניו מכל אדם עלי אדמות יתעקש לא לחזור בתשובה על חטאו? עלינו להבין שכמורם הגדול של בני ישראל, משה נתן להם את התורה, שפט אותם, חינך אותם, ניסה להשריש מידות טובות בנפשותיהם, הזהיר אותם מגורלם אם הם יסטו מן הדרך, אבל חשש מאוד שכל זה לא יספיק. עם ישראל יחטא ויגורש מן הארץ שהוא כל-כך אהב. מה עוד יכול היה משה לעשות כדי למנוע את האסון הגדול הזה? התשובה היא למעשה מה שכל מורה למדע עושה: בנוסף לשיעורי התיאוריה יש לחזק את הבנת החומר בשיעורי מעבדה. ה"מעבדה" שמשה הפעיל באה על חשבונו, כאשר הוא הדגים לעם, על בשרו, את התוצאה הקשה שצפויה לאדם, גדול ככל שיהיה, כאשר הוא מסרב לחזור בתשובה על חטאו. לכן, משה לא חזר בתשובה בכוונה תחילה, כדי שהעם יראה "בניסוי" אמיתי שדברי ה' הם אמת לאמיתה. יותר מכך - רצה משה רבינו ללמד את העם לקח נוסף חשוב מאוד: "שכל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה". הכיצד? ייעודו של אותו הסלע היה לתת מים לעם ישראל על-פי דברו של משה, ובכך להוכיח להם שאם הסלע מציית לדברי משה, קל וחומר שחייבים הם באותו ציות. מכיוון שמשה מנע מן הסלע את מימוש ייעודו, כך מנע ה' ממשה את מימוש ייעודו עלי אדמות - מידה כנגד מידה!

זה השיעור ההלכתי האחרון והקשה מכל שמשה לימד את בני ישראל - באהבה אין סופית לעם ישראל שגברה אפילו על אהבתו האדירה לארץ ישראל. ולכן, גם בחטאו ועד מותו היה משה רבינו האיש הגדול ביותר מכל אדם עלי אדמות. והקב"ה, שיודע את כל מחשבות האדם, ידע את כוונתו של משה ו"שיחק" אותה קשוח עמו גם למען אותה מטרה נשגבת - חינוכו של עם ישראל.

יהי רצון שנלמד ממשה רבינו מהי אהבת איש לרעהו ומהי אהבת הארץ.