דמו בנפשכם כי נשיא אירן, מחמוד
אחמדינג'אד, היה מציע הצעה מקורית: לערוך טרנספר ליהודים מישראל לגרמניה על-מנת להעבירם שם "חינוך מחדש". הצעה כזו הייתה מתקבלת בזעזוע מוחלט וזוכה לגינויים לאינספור. אולם הצעה כזו לא הגיעה מצד הצורר האירני נמוך הקומה אלא דווקא מצד עיתונאי הארץ המהוגן, בני ציפר, שבחר בביטאון הייקים בישראל, "יקינתון", בעריכת העיתונאי ואיש הטלוויזיה מיכה לימור, על-מנת לחדש את ימי סטלין כקדם.
"יקינתון", ביטאון הייקים, יוצא ברציפות מאז 1932 וכולל מאמרים וכתבות בגרמנית. תפוצתו נאמדת בכמה אלפי עותקים. "לפני כמה שנים, כאשר הדור הראשון של הייקים הלך ופחת, היה מצב המנויים שלנו בכי רע", אמר מיכה לימור בכתבה שפורסמה לפני שנה בהארץ. "בשנים האחרונות חל מהפך. רבים הצטרפו אלינו, אלה הם הצאצאים שמתגעגעים לשורשים ולמורשת. לעיתון יש גם ביקוש גדול במוסדות חינוך בגרמניה ובמחלקות לעברית באוניברסיטאות".
בצד ההתענגות על מנהגיהם של היקים לעומת "הג'ונגל הישראלי", והאדרת השקפתו של אביו שלפיה יהודי מזרח אירופה, ה"אוסט יודן", היו אלימים עוד בימים הנשכחים ההם של שנות השלושים, החליט ציפר לשטוח את חזונו במכתב שפורסם ב"יקינתון" בערב ראש השנה (גיליון 242, ספטמבר 2010). "עולה על דעתי", כתב ציפר, "כי כדי להציל את העם היהודי שלא ישקע בריאקציה דתית ובבערות הלאומנית והמסורתית בהשראת כוחות החושך, צריך היה לחשוב בכל הרצינות על תוכנית טרנספר של ישראלים חילונים לברלין, כדי שיגבשו בה גרעין חילוני פרוגרסיבי שישמש כנקודת כובד אלטרנטיבית לישראל כפי שהיא היום". "ישראל", חתם ציפר, "לא תצלח לעולם להיות המרכז הרוחני של העם היהודי. היא שקועה בחומר ובדם. צריך לחשוב על מקום אחר. ברלין היא בהחלט מקום ראוי".
מכתבו של ציפר עורר סערה-זוטא בקרב היסטוריונים וחוקרי שואה בישראל, בהם פרופ' יהודה באואר, מחשובי חוקרי השואה, יקיר ירושלים וחתן פרס ישראל. הוא הזדעזע מדבריו של ציפר. "אני חושב שזה מתחת לכל ביקורת", אומר באואר בשיחה עם "מקור ראשון". "מבחינת אדם כמוהו, שעורך מוסף חשוב בעיתון חשוב, זו דעה די נלוזה. נכון שבברלין היהודים הוותיקים התייחסו רע מאוד ליהודים שבאו מן המזרח, אבל היו לא מעט ותיקים שהתייחסו אליהם כראוי. אלה הכללות פשטניות". לפי באואר, "כשהוא טוען שאין סיכוי לחלומו של אחד העם לייסד מרכז רוחני בארץ ישראל, הוא מחזק את הכוחות שנגדם הוא רוצה להילחם. ה'שמאל' שהוא מייצג אותו הוא בסך הכול ימין קיצוני. זה לא דבר חדש. בישראל ההיסטורית הייתה תנועה של פשיזם 'שמאלי', כביכול שמאל, שביטאה גישה ימנית קיצונית".
באואר מסביר כי מאז ומתמיד סלד מכתיבתו של ציפר. "לא אהבתי את המאמרים שלו ב'הארץ'. לא הבנתי למה אני לא אוהב אותם; עכשיו אני מבין. מה שהוא אומר זה לא רק מגוחך לגמרי וגם אנטי-יהודי לחלוטין, אלא גם מהווה חיזוקם של הכוחות שהוא רוצה להילחם בהם. זה פשוט אינטלקטואליזם זול ובלתי-אמין". "מי שרוצה להילחם על דעותיו - שיילחם פה, ולא במקום אחר, על אחת כמה וכמה ברלין", ממשיך באואר. "ברלין היא מקום שכדאי להתייחס אליו קצת יותר ברצינות. ברלין זה המקום שממנו באה המפלצת. כשמישהו רוצה לתקן את העולם הישראלי מברלין, זה מריח לא נעים".
עוזי בנזימן, עיתונאי הארץ לשעבר ועורך כתב העת לביקורת התקשורת "העין השביעית", ממעיט בחשיבות דבריו של ציפר. "אני חושב שלבני ציפר עומד
חופש הביטוי", אומר בנזימן. "הוא חתרן, הכתיבה שלן חתרנית ופרובוקטיבית, ונטייתי העקרונית היא להיות סובלני לגבי כמעט כל ביטוי ואמירה, למעט מה שהחוק אוסר. אני מבין למה אנשים נרעשים מזה אבל אני חושב שברמה העקרונית מותר לציפר לכתוב את מה שהוא חושב. אני לא בטוח אם הוא מאמין בזה או שש לעשות פרובוקציה, אבל אני מתייחס לזה בסובלנות". "אני מציע לקחת את הדברים בפרופורציות", מסכם בנזימן. "חופש הביטוי הוא גם לומר את הדברים האלה. אני לא נרעש מזה, ואני נגד משטרת מלים; שהקוראים ישפטו את זה כפי שהם רוצים".
