זה היה לפני 19 שנה - אוקטובר 1991. במדריד כונסה ועידת השלום, אחד הניסיונות הראשונים לשבור את מעגל האיבה הערבי-ישראלי, בעקבות הסכם השלום עם מצרים. ישראל הסכימה להשתתף בוועידה, ובתנאי שתתקבל דרישתה: זו לא תהיה ועידה בינלאומית, כי אם פתיחה טקסית למו"מ ישיר בין ישראל לבין ירדן והפלשתינים, ובין ישראל לבין סוריה ולבנון.
את הקו הזה קבע ראש הממשלה
יצחק שמיר, אשר כזכור שלל בחריפות את רעיון הוועידה הבינלאומית. הוא ראה בפורום שכזה מעין טריבונל, בית דין, שבו תימצא ישראל תמיד במיעוט ובו תאלץ לקבל פתרון כפוי, שיחייב אותה לנסיגה מלאה, לשלם את מלוא המחיר.
לימים היו מי שאמרו כי יצחק שמיר "נגרר" למדריד, אולץ להגיע שמה בלחצו של הנשיא בוש-האב, ולא היא. יצחק שמיר, אבי הנוסחה "שלום תמורת שלום", היה מוכן לבחון במדריד אם באמת ובתמים מעוניינים הערבים בשלום עם מדינת ישראל בלא לכופפה ולהכיר בזכויותיה.
יתר על כן, הוא ראה בזירת מדריד בימה להציג את עמדות ישראל לעומקן, את זכותם ההיסטורית של היהודים לארץ-ישראל, לירושלים, את חלום שיבת ציון, וכן - את רצונה של ישראל להתקיים בשלום עם שכנותיה. את האמיתות האלה שום מנהיג ישראל לא הציג לפניו, גם לא אחריו.
חבל שהנאום הזה איננו לנגד עיניהם של מנהיגי ישראל, בוודאי היום ובמיוחד ראש הממשלה
בנימין נתניהו, שהוביל לפני 19 שנה את הסברת ישראל במדריד. נתניהו, בהשראת שמיר, היטיב להסביר, בכושרו הרטורי ובהבנתו ההיסטורית, ומעל לכל - בנאמנות לקו שהוביל ראש הממשלה, את עמדות ישראל. הוא עשה מלאכה מזהירה בזירת ההסברה התקשורתית.
אבל ללא ספק, מזהיר היה נאומו הפרוגרמטי, הארוך והמרתק של יצחק שמיר, נאום שעשה את עיקר ההסברה בוועידה ומסביב לה. זו פעם ראשונה שנציגי מדינות ערב, אויבינו, וראשי מעצמות העל, שהסבו יחדיו אל השולחן המרובע בארמון המלוכה בבירת ספרד, שמעו ממקור ראשון, באופן ישיר, ללא חנופה וללא זיגזוג, ברטוריקה ברורה, מסכת שלמה ומזהירה של עובדות-יסוד על מהותה של מדינת היהודים, על תכלית הציונות, על הישגי ישראל, על מאבקיה באלה הקמים עליה, ועל נכונותה לבחון את נכונות הערבים לשלום צודק.
הערבים כמובן לא השתכנעו, אבל גם לא שברו את הכלים. הם האזינו ברוב קשב לנאום של הקשוח במנהיגי ישראל, בידיעה כי מילה שלו היא מילה. עובדה: לאחר הפתיחה הטקסית הזאת, החלו הדיונים במסלולים בילטרליים. הם נגדעו באיבם כשנפלה ממשלת שמיר בבחירות לכנסת ה-13.
כנגד מה מועלים זכרונות אלה? - כנגד מה שקורה בתהליך המדיני הנוכחי. אין ספק, שראש הממשלה בנימין נתניהו עמד במבחן הראשון: סירובו להאריך את דרישת ההקפאה, שהוחל בה לפני למעלה מעשרה חודשים כמחווה לפלשתינים, כניסיון לבחון את רצונם להתחיל בשיחות שלום. כדרכם, ביזבזו הפלשתינים את הזמן, לא הבינו שמדובר במחווה ישראלית זמנית, ועתה ברוב חוצפה וכתנאי מוקדם דורשים שההקפאה תהיה דפוס של קבע. הם נתמכים בדרישה זו על-ידי הנשיא אובמה ומקהלת סרקוזי האירופית.
אבל המבחן העיקרי של נתניהו - אם על-אף הכל יימשכו השיחות - עודנו לפניו. היעמוד בדרישות מרחיקות הלכת שמונחות לפתחו מצד ארצות ערב הנתמכות על-ידי הקהיליה הבינלאומית? היגלה באמת עוז-רוח-שמירי, ולא רפיסות נוסח
שמעון פרס, אל מול אלה הרוצים להחזיר את ישראל לקווי 67'? האם הפנים את רוח מדריד, כפי שהוביל אותה יצחק שמיר וכפי שהוא, נתניהו, הכירה מקרוב?
ראש הממשלה השביעי של ישראל יהיה בעוד ימים ספורים בן 95. הוא אינו שרוי במצב שבו הוא יכול לייעץ משהו לעמיתו הצעיר, שבימים אלה מלאו לו 61. גם אם היה במצב בריאותי נאות, לבטח לא היה מתערב. גם אין צורך. הוא הרי את דברו אמר.
צריך רק לקחת את נאום מדריד של שמיר, לשוב ולקרוא אותו. זו כל התורה של מי שמאמין בזכותה של מדינת ישראל לארץ-ישראל, של מי שהולך בדרכו הציונית-מדינית של זאב ז'בוטינסקי, ומבין שאל מול עשרות המדינות הערביות והמוסלמיות, על ישראל לשמור על "חלקת אלוהים הקטנה" שלה, ולנסות לשכנע את אנשי ההיגיון מבפנים ומבחוץ.
אבל נתניהו מגלה חולשה, וקודם כל אל מול שותפיו מבית פנימה. אפשר להסכים לדברים שנשא בעצרת האו"ם שר החוץ
אביגדור ליברמן או לא להסכים. אסור היה לראש הממשלה "לא לדעת" מראש על תכנם, ולאפשר לו לשאת דברים שלא תואמו עימו מראש. כך גם נהג שמיר לפני 19 שנה.
הפתיחה טקסית במדריד נועדה למעשה לשרי חוץ של המדינות המשתתפות. יצחק שמיר היה יוצא מן הכלל. הוא לא סמך כל כך, בלשון המעטה, על שר החוץ שלו,
דוד לוי. הלה רצה - בצדק מבחינתו - להיות המשתתף הבכיר בוועידת מדריד. אלא שיצחק שמיר עמד על כך שהוא יהיה הדובר הראשי בשם ישראל, והזמין את שר החוץ שלו להשתתף במשלחת.
השר לוי נעלב, נשאר בבית. מעל הבימה הבינלאומית החשובה כל כך שכונסה במדריד, נשמע דברה המוסמך של מדינת ישראל בפי מי שניסח אותה, ראש הממשלה שמיר.
נקל לשער מה היה קורה אם דוד לוי היה נושא את דבר ישראל, בלא היה מתאם מראש את תוכן הנאום עם ה"בוס". היה קורה במדריד מה שקרה זה עתה עם נאום-האו"ם של ליברמן, ואולי דווקא בכיוון הפוך. אולי היה נשמע במדריד נאום כנוע של ישראל, שלא היו כלולות בו אותן אמירות-יסוד על הזכות, על הקשר בין העם היהודי למולדתו, ועל הרצון לשלום בלא תנאים מוקדמים. וכן - גם בלא ויתורים טריטוריאליים.
אצל שמיר לא היה ולא קרה מצב, כמתרחש כיום, שבו ראש הממשלה נתניהו מופתע בכל פעם מחדש: פעם מכיוון שר החוץ שלו ליברמן, פעם מכיוון שר הביטחון שלו ברק, פעם מכיוון ח"כ כזה או אחר בסיעתו, ופעם מכיוון הנשיא שמעון פרס. מופתע ומתנצל, מופתע ומבהיר שלא על דעתו נאמרו הדברים.
אפרופו פרס: היה זה יצחק שמיר שבלם יוזמה "פרטית" של שר החוץ שלו, שלא תואמה מראש עם ראש הממשלה. להזכיר: פרס נועד בלונדון באפריל 1987 עם חוסיין ויחד גיבשו הסכמה לכינוס ועידה בינלאומית. מעבר לעובדה ה"טכנית" שפרס הסתיר את דבר ההסכמה עם
מלך ירדן מראש הממשלה, הרי עצם הרעיון של ועידה בינלאומית, מן הסיבות שמניתי לעיל, היה מנוגד למדיניות המוסמכת שהוביל שמיר.
הנה כי כן, כבוד ראש הממשלה מר נתניהו, הכל זה עניין של מנהיגות וסמכותיות, נחישות וקור רוח, אמונה וחזון ציוני, שמונעים סטייה מהדרך שמוביל ראש הממשלה ומהפתעות כאלה או אחרות, באו"ם או בזירות אחרות, שאחר-כך קשה לתקן את נזקיהן.
יש לך, ראש הממשלה נתניהו, "שיעורי בית" לעשות. יש לך במה להיזכר ומה ללמוד מדרכו של קודמך ראש הממשלה שמיר. ואם תורשה לי עוד עצה: כדאי לך לחזור ולקרוא בסוף שבוע ארוך זה את נאומו המזהיר של שמיר בוועידת מדריד. במו אוזניך שמעת אותו.
