התועלות הממשיות מפרסום הפרוטוקולים הן אישוש סופי לאלה החיים, שחוו אז את הארועים, על נכונות המסקנות שהסיקו לצערם בשעתם. הם הוכחה ניצחת וסופית לגודל טמטומו של עם בתשוקתו להאמין במנהיגיו. זאת נעיצת מסמר אחרונה בארון הקבורה של מיתוס מנהיגות ומנהיגים. מדובר בבני אדם, שרובם די בינוניים, עם יכולות והתנהגויות בהתאם. המדאיג הם, רמת וצורת הניהול וההתנהלות הנמוכים הנחשפים, שעיקרם מבחר אלתורים. אין הליך ניהול משברים מסודר, אין נוהלים למצבי חירום, אין חשיבה מדינית אסטרטגית מסודרת קצרה ו/או ארוכת טווח - לכן גם לא מתקבלות החלטות נכונות בתהליך מסודר, ומכאן "מובנות" ההחלטות המוטעות. בקיצור: "רמה של ניהול חנות מכולת" או אותה החובבנות הישראלית הידועה והמקסימה.
שלושה שחקנים ראשיים כיכבו בדרמה הבלתי נשכחת הזאת: גולדה, דיין, דדו. שלושתם הפגינו משחק מעורר השתאות בחוסר המקצועיות שבו, וניתן לסכם את הביקורת על משחקם הבינוני בערך כך:
גולדה: שיחקה מנהיגה משפחתית, לא מדינאית. "לזכותה" ייאמר, שמיסדה את התלות של מדינת ישראל בארה"ב. בימיה נכתב, אבדה לישראל אשליית עצמאותה. היא קבעה את עתידנו כגרורה של ארה"ב. כילד ממזר, שאין לו מעמד רשמי (המדינה ה-53?) אבל נאלצים לתמוך בו. לא התגלתה אצלה הבנה פוליטית מדינית למתרחש בראשם של יריביה/אויביה, לא לפני ולא בזמן הארועים. היא סומכת על דיין כי זה נוח, וכשזה מודה בפניה שטעה לאורך כל הדרך, היא עוברת לסמוך על דדו. בקיצור, תדמית של סבתא קשוחה אך תלותית, מרובעת/אטומה (אפשר לשאול עליה גם את
שולמית אלוני).
דיין: אישיות כריזמטית משפיעה וחכמה, שידעה לייצר ו/או לנצל היטב לתועלתה הזדמנויות שנקרו בדרכה. ככל הנראה, כבר כרמטכ"ל, משך בחוטים של פרשת לבון עוד מתחילתה, בצל "מאחורי הקלעים" בתמיכת פרס (אז מנכ"ל משרד הביטחון). ראש אמ"ן דאז, ג'יבלי, היה הפועל שלפני הקלעים, על הבמה, וחיפה על דיין עד יומו האחרון. דיין לא היסס להטעות את ראש הממשלה בן-גוריון. במבצע סיני כרמטכ"ל, "גנב" דיין מאסף שמחוני, אלוף פיקוד הדרום, את תהילת ההישג הצבאי של כיבוש כל סיני (פעולה שנעשתה בניגוד לפקודותיו). כן, כבר אז שרתה אותה פוליטיקה פנימית במטכ"ל.
כרמטכ"ל הוא היה ייחודי ומקורי, וידע והצליח להזניק את רוחו של צה"ל קדימה. במלחמת ששת הימים זכה מן ההפקר, כאשר נכפתה בחירתו בלחץ האולטימטיבי של המטכ"ל על הדרג הפוליטי. בחירתו הייתה אז רק כדי ללחוץ על כפתור השמעת סיסמת המלחמה ("סדין אדום"). לאחר מכן התנהלו הדברים בקצב ובדינמיקה שלהם, למרות חלק מהוראותיו והגבלותיו. הוא גם היה זה שאישר בסופה של המתנה מורטת עצבים את כיבוש רמת הגולן. זה היה "שחקן בשיא תהילתו", הקהל הריע לו, למרות שתפקידו היה סטטיסט, התמזל מזלו והוא "גנב את ההצגה". הוא איפשר את פתיחת גבולות המדינה לכניסת פלשתינים, אך לא היה מוכשר דיו להבין שאין בזה כדי לפצותם, ובזבז שש שנים טובות ללא עשייה מדינית ממשית מספקת מול הפלשתינים. אי-העשייה הזאת שלו איפשרה, לאחר מספר שנים, לפריצת המרי הגובר שלהם.
לפני מלחמת יום הכיפורים לא קרא את המפה המדינית נכון וכמצופה. העדיף את עמדת אמ"ן (זעירא) על פני עמדות הרמטכ"ל הבכיר ממנו, והמוסד. לא איפשר את גיוס המילואים בטיעון מוזר ומדאיג, של אי-מתן התירוץ לערבים לפתוח במלחמה! ואת הגיוס המוגבל שאישר, דרש לבצע בגיוס שקט ואיטי, מחשש שזה יתפרש על-ידי ארה"ב כפרובוקציה. מאותה סיבה, התנגד למכה מקדימה. ובעצם הוא האחראי לכך שצה"ל זנח את אסטרטגיית ההתקפה המקדימה והעדיף את ההגנה. לא טרח לוודא שהצבא מתארגן כנדרש ויהיה מוכן לבלימת המתקפה הצפויה (על-ידי ירידה אישית לפיקודים דרום וצפון). "טמן ראשו בחול" מחשש להרגזת הפטרון.
בפרוץ המלחמה, איבד כנראה את הביטחון, מיהר להודות שטעה. לא טרח לנתח ולנסות להבין את מטרות התוקפים ולהיערך מחדש על-פיהן, וראה מול עיניו חורבן, שוב מציאות תלושה שכלל לא עמדה להתרחש. לא ניהל את המערכה! לא עמד על דעתו לנסיגה טקטית לצורך התארגנות ואיפשר את "השתוללות" הצבא במתקפת נגד שנכשלה ועלתה בקורבנות רבים. מזל שהיה לו די שכל להחליף את גורודיש, אלוף הפיקוד. כישלון נוסף: לא הפעיל את הצבא על-פי מחשבה מדינית מוסדרת לעתיד. על-פי התוצאה הסופית של התהליך המדיני שהביא לנסיגה מכל סיני, זה היה מיותר לחצות את התעלה! וכשהחליט לחצות ולשלם בקורבנות נוספים, היה עליו לפחות להתעקש להכריע ולהכניע את הארמיה השלישית, ולא להיכנע שוב ללחץ האמריקני שתבע אז לא להכניע את סאדאת. הכנעתו אז, של סאדאת, ייתכן שהייתה מקטינה את עמדת המיקוח שלו, ומביאה יותר מאוחר לנסיגה ללא עקירת היישובים. נהג בנבזות כשלא הסיק מסקנות אישיות, לקח אחריות והתפטר. לכן אינו ראוי להנצחתו בשמות רחובות.
דדו הרמטכ"ל: כשלונו באי-יכולתו לשכנע את גולדה ודיין לאמץ את תחזיותיו הנכונות, ובאי-הצלחתו לגייס ולארגן מילואים בקצב הדחוף המתאים לרמת החששות שהביע כאשר לא אושרה לו מתקפה מקדימה. אילו היה מכיר את המציאות שבאחריותו, היה עליו להודיע לדרג המדיני שאין ביכולתו של צה"ל להגן ללא מתקפת-נגד! משלא עשה זאת, היה עליו לוודא אישית את ההתארגנות לספיגה של הכוחות הסדירים והמילואים שגויסו. ההפתעה המוחלטת וחוסר הכוננות של המעוזים והתעוזים בעת פתיחת האש מעידים עד כמה היה הצבא איטי ומסורבל. אחריותו הנוספת היא היציאה למתקפת הנגד בטרם עת, עם ה"ראש בקיר". היה מצופה ממנו כמפקד הצבא, שאם הוא כבר מופתע, יהיה חכם דיו כדי לעצור לנתח את כוונות ויכולות האויב, בסיני לפחות היה מרחב ביטחון מספיק. ידע לנהל את המערכה באלתור שהביא לבסוף למהפך אבל במחיר קורבנות כבד ומיותר! לא היה נחוש מספיק לתבוע הכרעת הארמיה השלישית כדי להשיג ניצחון חד-משמעי, למרות הקורבנות הרבים שנגרמו לאחר חציית התעלה וכיתור הארמיה. לא הבין את חשיבותו העצומה של השגת הניצחון החד-משמעי, שהיה כבר מונח בידיו. מבחינתו, כרמטכ"ל, מדובר במחדל בקנה מידה היסטורי.