רבין מת מוות מפואר

נפלאות דרכי השם, והמוות מגיע אלינו בדרכים ובצורות שונות. בקצה האחד של סקלת המוות יש את זה המכונה "בשיבה טובה". אנחנו בוכים, אבל לא מגזימים. לידו יש את ה"מוות סתמי" - למשל: נער מטפס על הגג ולוקח שתי סחיבות מגז מזגנים שהורגות אותו, או בילוי שמתפתח לקטטה, צעיר מפריד ונדקר. מוות כזה מתסכל עד אימה את ההורים. יש מוות שהוא תוצאה של טעות. טעות בזיהוי, טעות בשיקול דעת. טעות...

יש "מוות מביך" - לא נעים לדבר על הנסיבות. עופרה חזה ז"ל סירבה להסגיר את מחלתה בפני רופאים מחמת הבושה. וכשעשתה זאת, זה היה מאוחר. בושה מסוג אחר שמסתיימת במוות מקורה באי-היכולת להתמודד עם חקירות פליליות. היה זמן שבכירים בכלכלה ובפוליטיקה העדיפו להתאבד, ובלבד שבנימין זיגל לא ישאל אותם לשלומם בטרם יעבור לשאלות אחרות. ביפן העתיקה, מנהיגים עשו חרקירי אחרי כישלון צורב.

מוות עוד יותר מביך קשור למין. על-פי המסורת הערבית, אישה שעשתה שימוש לא נכון באיבריה המוצנעים, מביאה קלון על משפחתה, מה שמצדיק רצח. הלווייתה מבטלת את הבושה. יש מוות עוד יותר מביך - זה המגיע בעיצומה של חוויה מינית משונה. השמועות אומרות שמי שכיהן כשגריר ישראל בפריז, ד"ר אלי בן-אלישר, מצא את מותו בנסיבות מאוד, מאוד, מאוד מביכות.

יש מוות שמוציא אנחת רווחה מבני המשפחה. זה קורה כאשר המנוח מהווה נטל כבד על הסובבים אותו. השתהות ממושכת על ערש דווי מעצבנת, במיוחד אם היורשים מפנטזים על המריבה לאחר השבעה. ואחרי שנגענו על קצה המזלג בסוגי המוות, הגענו למוות המפואר. לכאורה זה נשמע כמו דבר והיפוכו, אבל כן, יש דבר כזה מוות מפואר. הוא פתאומי וכרוך בדרך-כלל עם ערך מאוד נחשב.

שאול המלך יצא "גבר" משום שהעדיף ליפול על חרבו, ובלבד שלא ייפול בשבי האויב. מוות דומה היה לגיבור ישראל רועי קליין ז"ל שזינק על רימון והציל חיילים רבים. במלחמת העולם השנייה, טייסים יפניים צללו עם מטוסים עמוסי חומר-נפץ לתוך ספינות מלחמה אמריקניות.

מנקודת מבט של אנשי כהנא, ברוך גולדשטיין יצא "סופר גבר" משום שהקריב את חייו למען מטרה נעלה. אילו היה פלשתיני, הוא היה זוכה מן הסתם בתואר "שאהיד". להם יש הרבה גולדשטיינים. השאהיד שימצא את מותו באמצעות חגורת נפץ, זוכה לצ'ופר: 72 בתולות. ואם זאת "שאהידה", היא זוכה לקבל בטריות חופשי עד קץ הימים. כן, בגן-עדן של מוחמד יש בטריות. משפחות השאהידים זוכות לכבוד השמור לאצולה.

מבחינת השמאל, יצחק רבין מצא את מותו כשהוא בשיאו. אילו מת בשיבה טובה, שמו היה מעורר קונוטציות שליליות. רציחתו, זיכתה אותו בהאדרה. כוהני פולחן האישיות אצלנו, הוכיחו שהם יודעים את המלאכה. המאמץ הברוטאלי והאימפריאליסטי לנפח אותו כמיתוס, ולהפיץ, הכניס את מקביליהם בקוריאה הצפונית לרגשי נחיתות.

אילו רבין היה מת מוות טבעי, משפחת רבין הייתה מצטנפת בתוך הכישלון המדיני של אבא, ומעבירה את החיים הרחק מאור הזרקורים. הרצח זיכה את המשפחה בכבוד מלכים. כשמתחשק למישהו ממשפחת רבין להיכנס לאולפן טלוויזיה ולהצליף בנו דברי תוכחה, פורסים בפניו שטיח אדום. מישהו צריך להסביר להם, שתש כוחם של רבים בציבור מלזייף הערכה לאביהם השנוי במחלוקת.

ואם יש מי ששואל לשלומה של האמת, להם אומר שמצאתי אותה חבולה ומותשת במקלט לערכים מוכים. ככה זה כל שנה, עד שתאלם תרועת הפסטיבל...