הספר "שפת השחיתות" הוא ספר מעניין ורציני. דבר דבור על אופניו. כתיבה אקדמית במיטבה. אבל... יש גם אבל... ביום שבו התחלתי לקרוא את הספר "שפת השחיתות", נעצר מנכ"ל משרד הפנים, גבי מימון. החשד: ביצוע עסקות נדל"ן לא חוקיות במטרה להעשיר את ארנקו הפרטי. הוא הכחיש מכל וכל את האשמה נגדו, ושוב החלו להישמע קולות שמדובר כאן בהיטפלות נגד נציגי שס הזכאים והברים.
ביום שסיימתי את קריאת "שפת השחיתות", התפרסם בכל כלי התקשורת כי מימון הודה באשמה. אחיו, בעצמו מנכ"ל עיריית נתיבות, שגם כיכבה באותו בוקר בעיתונות באיזו אנקדוטה מביכה שבינה לבין מוסר אין כל קשר, התראיין באותו בוקר בגל"צ כמליץ יושר על אחיו האומלל. האח הנאמן ניסה 'למרוח' את המראיין בגל"צ, ולספר לו שלא ידוע לו שאחיו הודה אבל גם אם כן הודה, האשמה נגד אחיו אזוטרית, לא פלילית וחוץ מזה, "ככה עושים כולם". חשבתי לעצמי באותו רגע שאם היה האח מכיר את ספרו של פרופ' יוסי שיין "שפת השחיתות", שבא לבקר את הרטוריקה הלכאורה מתלהמת ומאוד מוגזמת כנגד מושחתים, הוא מן הסתם היה מנפנף בו כהוכחה דמגוגית לאמיתות דבריו. אני, כמאזין, שאלתי את עצמי את השאלות היותר ראויות שיש לדעתי לשאול לנוכח מעשהו של מנכ"ל משרד הפנים:
1. איזה עוד אקטים אזוטריים החשודים כמושחתים עשה מנכ"ל משרד הפנים מאז מונה לתפקידו ולא התגלו?
2. מי התמים ששילם את המחיר על מעשיו של מימון, אפילו בלי לדעת זאת?
מי שקצת מבין בשחיתות ציבורית, יודע שאין בה ואקום. תמיד יהיה אדם תמים שישלם את המחיר, וזה האומלל אפילו לא ידע זאת. בסוף הרשימה אספר אנקדוטה שמעידה למה כוונתי.
וידוי אישי: גם אני נמניתי שנים לא מעטות על "סוכני המוסר" - מושג מעניין שהומצא במהלך כתיבת "שפת השחיתות" ומן הסתם יילמד בקרוב בפקולטות למדעי החברה. יש כאלו שהמושג הזה מעצבן אותם (יו"ר אומץ לגלג עליו בכעס בטקס הענקת אות ארגונו ששודר חי בערוץ הראשון) וזה מעיד על מוצלחות המושג. הייתי במשך שנים הדובר ואיש יחסי הציבור של ארגון שבי"ל - שקיפות בינלאומית, "סוכן מוסר", שזוכה אף הוא להתייחסות בספרו של שיין. כן, אני מודה: כאיש יחסי ציבור הבנתי מיד את ה"אפיל התקשורתי" האדיר שיש במוצר העיקרי של שבי"ל - ברומטר השחיתות השנתי. מדי שנה בשנה מצבה של ישראל בברומטר הזה רק הלך והידרדר, וככל שהוא הידרדר כך היו כותרת העיתונים, שהניבו ההודעות לעיתונות שיצאו ממשרדי, שמנות וחזקות והשיגו את מטרתן. שבי"ל וחבריה, קיבלו חשיפה אדירה, משרדי זכה למחמאות מקיר לקיר מן הלקוח.
פרופ' יוסי שיין מכנה את הברומטר הזה ואופן הגשתו לתקשורת "בּוֹבֶּה מעייש'ס" (סיפורי סבתא, ביידיש). אולי הוא צודק. אבל הרעש התקשורתי שהוא יוצר משיג מטרה. הוקעה תקשורתית רחבה של השחיתות וחשיפה ציבורית לארגון וראשיו - פרופסורים רציניים ואנשי משפט ידועי-שם. בשנת 2005 יזמתי במסגרת עבודתי זו כדובר הארגון הגשה טקסית של הדוח השנתי של הברומטר לנשיא המדינה. ומי היה נשיא המדינה באותם ימים? נכון,
משה קצב. זה הוקיע בפלבול עיניים את השחיתות המוסרית בחברתנו והתריע מפניה. לא היה כלי תקשורת אחד בישראל שלא סיקר בעוצמה רבה את האירוע בבית הנשיא ואת הברומטר. ההצלחה הייתה כבירה. הכותרת והכתבות למחרת התפרסו על פני עמודים שלמים. כן, כמי שעמד מאחורי הכותרות אני מודה שהיה אלמנט דמגוגי כלשהו בהצלחות התקשורתיות הללו, אבל בגלל שהיה מדובר במאבק ציבורי בשחיתות, הכל חשו שהמטרה ראויה. בלבי הקדשתי את ההצלחות התקשורתיות הכבירות הללו למעשי השחיתות הלא ידועים של אנשי הציבור בישראל (ואני מעריך שהרוב עדיין לא ידוע) ולחפי הפשע המשלמים את מחיר השחיתות בלי לדעת זאת אפילו.
הספר גם עוסק בפרשת
הולילנד החמה, וגורס בין היתר שאין לשלול על הסף אפשרות שאולי מדובר כאן בכישלון ולא בשחיתות. בשיקול שגוי, או בחוסר איזון נכון של המרכיבים השונים במשוואה. הסיכוי שזה נכון קיים, אבל לצערי נמוך מאוד. סיכוי רב יותר שמושחתים ציניים ייתלו במילים אלו כבעץ אלה גבוה וחזק. זאת ועוד: על כל הולילנד שמאושר לפי החשד ברמייה, יש פרויקט טוב ממנו שלא מאושר כלל; על כל מינוי פסול יש מינוי איכותי שלא נעשה. על כל פעולה שחיתותית יש פעולה הגונה שלא מתקיימת. יש שפת ראי לשפת השחיתות. הספר לא עוסק בה כלל. לדעתי, זו חולשתו העיקרית.
על הלכאורה דמגוגיה תקשורתית התוקפת השכם והערב את השחיתות והפוליטיקאים, פונה בין היתר המסמך רחב היריעה שיצר יוסי שיין בספרו שפת השחיתות. הוא קרא לזה "שוועת הגוועלד הישראלית החדשה". "רטוריקה מתלהמת". טענתו של פרופ' יוסי שיין, שכשמו כתובה בהחלט יפה, היא כי "הדגשת המאבק בשחיתות והפצתה של רטוריקה אגרסיבית, המגנה את ההתנהלות הפוליטית ומתארת את ישראל כישות המונהגת על-ידי מושחתים, מחבלת קשות בדמוקרטיה הישראלית. שיח השחיתות שהשתלט על החברה הישראלית יצא מכלל שליטה. הוא מזהם את האווירה הציבורית, מכרסם באמון הציבור כלפי כל מערכות המדינה, פוגע בגיוס כוחות איכותיים לתוך המערכת הפוליטית ושוחק את דימוייה המוסרי של הדמוקרטיה הישראלית בשאר העולם. רטוריקת השחיתות המגנה את הפוליטיקה ואת הפוליטקאים הפכה שלוחת רסן והייתה לאובססיה מסוכנת, המסיטה את הדיון הציבורי מאתגרים פוליטיים, חברתיים וערכיים חשובים שעל סדר היום הציבורי, ונותנת גושפנקא לסטיות ערכיות בתחומים אחרים".
לסיום, אנקדוטה שאני אוהב לספר, שמבטאת את מחיר השחיתות הציבורית כפי שאני רואה זאת. במקום שבו אני מתגורר, אחד התושבים שיפץ פעם את ביתו. כידוע, פסולת בניין יש לפנות, באחריות הבונה והמשפץ, לאתרי פסולת בניין ייעודיים. אבל השכן המשפץ מצא פתרון יצירתי. הוא תחב לכיסו של נהג משאית הזבל העירונית סכום מסוים וזה הורה לפועליו התלויים בו, תרתי משמע, לפנות גם את פסולת הבניין מבית שכני. כשסיפר לנו השכן על הפתרון בגאווה לא מוסתרת, לא אמרנו על כך דבר, כי הרי מה איכפת לנו? אבל מתברר שלמפני הזבל יש זמן מדוד לכל רחוב ורחוב ולכן בכל פעם שפינו פסולת בניין, הם דילגו על רחוב אחר כדי לעמוד בזמן שמוקצב להם על כל האזור, ודייריו נותרו "תקועים" עם הזבל. רוצה לומר: אחד נהנה - רבים סובלים, והם אפילו לא מודעים לכך. על הפגיעה בסביבה עוד לא דיברנו.
למי מתאים הספר "שפת השחיתות"? קודם כל הוא מתאים למי שאוהב כתיבה אקדמית משובחת בשפה יפה. זהו ספר עיון שבהחלט כתוב יפה ומסודר עם המון רקע ודוגמאות חכמות מן ההיסטוריה הרחוקה והקרובה, מן העולם הרחוק והקרוב, ואף לא מעט מובאות מן המקורות והערות ומפתח שמות ותודות. הוא כמובן מתאים לכל אלו שארגונים כמו התנועה לאיכות השלטון, והג'ינג'י העומד בראשה, ותנועות אחרות שלוחמות בשחיתות, עושות להם פריחה בעור (ובואו נודה, יש רבים כאלו ולעיתים אף בצדק). בראש ובראשונה הספר עשוי להיות מעניין לכל מי שמתעניין בנושא השחיתות הציבורית. יש לי הרגשה שלמרות הספר, זה בסך-הכל רק מעט מן המעט.
הספר מביא תועלת, אבל אני אישית חייב להודות בכנות שאני לא בטוח שהתועלת שלו פחותה מן הנזק. וזה ה"אבל" שלי מפתיחת סקירה זו.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
