איחוד השורות?

עזאם אלאחמד, ראש סיעת פתח במועצה המחוקקת הפלשתינית, הכריז השבוע כי משלחת מטעם הארגון תגיע לדמשק כדי להיפגש עם נציגי תנועת חמאס, במטרה לסיים את הניסוח של הסכם הפיוס בין שתי התנועות. הוא מצפה כי במהלך השבועיים הקרובים יתקיים בקהיר טקס החתימה על ההסכם, ובכך, לדבריו, יגיע לסיומו פרק עגום בתולדות העם הפלשתיני. הוא הדגיש בראיון לתקשורת הפלשתינית כי מנהיגי הפתח רציניים בכוונותיהם לסיים את הסכסוך עם חמאס. במקביל הוא גם ציין שהמחלוקות בין הפתח ובין ההנהגה הסורית הסתיימו, וגם במישור היחסים בין ההנהגה של אש"ף ובין סוריה מסתדרים העניינים, לאחר ההתגוששות המילולית בין אבו-מאזן ובין נשיא סוריה שהתרחשה בוועידת הפסגה הערבית שהתכנסה בעיר סירט אשר בלוב. בשאר אלאסד האשים את אבו-מאזן כי הוא מתכונן לוויתורים פלשתיניים לישראל, שהם היו ונשארו צנינים בעיני ההנהגה הסורית, החוששת שאש"ף יוותר על זכות השיבה לישראל של הפליטים הפלשתיניים היושבים במחנות פליטים בסוריה, בלבנון ובירדן.

עזאם אלאחמד גילה בראיון סוד מעניין מאוד: הבית הלבן הפעיל לחצים על אבו-מאזן ועל הנהגת הפתח לא לחתום על הסכם הפיוס עם חמאס, שכן חששה של ארה"ב הוא כי הסכם כזה ייתן חותמת הכשר לתנועת חמאס המוגדרת כארגון טרור. אם אכן הייתה פנייה אמריקנית כזו, לא יפליא אם מישהו בירושלים יזם אותה, שכן אין זה ממש אינטרס של ישראל כי חמאס ישפיע על מהלך המו"מ עם אש"ף על עתיד המדינה הפלשתינית. עזאם אלאחמד סיפר כי הפלשתינים דחו בתוקף את הבקשה האמריקנית, והם מתקדמים לעבר ההסכם "מפני שהמטרה העליונה של הפתח היא להתנגד למפעל ההתנחלות הישראלית בגדה המערבית". שיקול זה מחייב אחדות השורה בקרב הפלשתינים, ולכן עליהם להשליך אל מעבר לגבם את כל חילוקי הדעות.

בדבריו חלק עזאם אלאחמד שבחים לשר המודיעין המצרי, עומר סולימאן, שהיה השושבין של ההסכם והביא, בהסכמה סורית, לקבלתו על-ידי שני הצדדים - פתח וחמאס. גם ראש הלשכה המדינית של חמאס, ח'אלד משעל, זכה למחמאות מפי עזאם אלאחמד, בעיקר לאחר ששתי התנועות הגיעו להסכמה על תיק הביטחון שמנע מחמאס להגיע להסכם עם הפתח. לטענתו, מנגנוני הביטחון היום הבנויים על מקצועיות ועל יכולת (ולא על חשבונות מפלגתיים או שבטיים - מ"ק), כוללים אנשים מכל רחבי הקשת הפוליטית הפלשתינית, ולכן, אם אנשי חמאס מעוניינים להצטרף למנגנוני הביטחון - ברוכים יהיו.

עד כאן תוכן הראיון של עזאם אלאחמד. על-פי שבחיו של בכיר תנועת חמאס, צלאח אלברדוויל, שהגדיר את הצהרות אלאחמד כ"חיוביות", ניתן לקבל את הנימה האופטימית שבדבריו כמשקפת את המציאות, שכן חמאס, כמו הפתח, מבקש בכל מאודו להביא לקיצו את מצב הפירוד. אלברדויל הכריז שהוא מקוה כי הצהרות אלאחמד נובעות מתחושות של אחריות ושל הסכנה המאיימת על הבעיה הפלשתינית מצידה של ישראל, השואפת להטיל את ההגמוניה היהודית על כל דבר בפלשתין. הוא הביע תקווה שתנועת הפתח תתרגם את שפת הפיוס להתנהגות מעשית בשטח ותחדל מן התיאום הביטחוני עם ישראל, המסייע לישראל לתפוס בזה אחר זה את כל "פעילי" חמאס ברחבי יהודה ושומרון. תיאום ביטחוני זה הביא לפני שבועיים לאיתורם בחברון של שני אנשי חמאס שרצחו לאחרונה בדם קר ארבעת יהודים בהר חברון, ועורר מחלוקת חריפה בין פתח וחמאס על שאלת "התיאום הביטחוני", שהוא בעיני חמאס לא פחות מאשר שיתוף פעולה עם האויב הציוני. עתה, עם התקרבות הצדדים להסכם, מבטא ברדוויל את תקוותיהם של כל הפלשתינים לראות את איחוד השורות מחדש, והוא שותף להערכה כי תוך שבועיים יתקיים בקהיר טקס החתימה בין פתח וחמאס על סיום הסכסוך ביניהן.

ישראל תיאלץ לשלם את מחיר האיחוד

ניתן לקבל כפשוטן את הצהרות פתח וחמאס בדבר ההתקרבות עד כדי חתימה על הסכם פיוס, ולהתחיל להתכונן למצב שבצד הפלשתיני - אם אכן יתחדשו השיחות מתישהו - ישב אבו-מאזן, אבל שרגליו תהיינה קשורות בכבלים שקשר סביבו חמאס, כדי שלא יוכל לפסוע אפילו צעד אחד לכיוון וויתורים לישראל. העולם יברך בדרך כלל על האחדות הפלשתינית, כדי שתאפשר לכאורה התקדמות לעבר השלום, בעוד שזו בעצם נועדה למנוע מן ההנהגה הפלשתינית להגיע להסדר עם ישראל. יגבר מסע הלחצים על ישראל שזו תוותר לפלשתינים, ובכך תאפשר לאבו-מאזן לשמור על ההסכם שאולי ייחתם בקהיר בין חמאס ובין פתח. העולם יראה בהסכם זה תנאי להתקדמות במו"מ עם ישראל, וזו תצטרך לשלם את מחיר התקרבות בין שני הפלגים הפלשתינים.

אלא ש"כבר היינו בסרט הזה" של ניסיונות ההתקרבות בין הפתח ובין חמאס, החל מהבחירות למועצה המחוקקת בינואר 2006, ועד להקמת ממשלה שתכלול את שתי התנועות. משך חייה של זו היה שלושה חודשים, שאחריהם תפסה תנועת חמאס את עזה, חיסלה את אנשי פתח ביריות אל ברכיהם ואל ראשיהם, ולוחמיה השליכו מבניינים רבי קומות בעזה את פליטי מנגנוני הביטחון של הרשות שנמלטו לבניינים אלה כדי להציל את נפשם. לכן לא תהיה זו הפתעה, אם למרות חילופי ההצהרות החיוביות בין הצדדים, הם לא יחתמו על שום נייר, לא בעוד שבועיים, לא בעוד חודשיים, וסביר כי גם בעוד שנתיים לא יחלפו המשקעים המרים של הסכסוך בין חמאס ופתח, שהפיל עד היום עשרות הרוגים ופצועים.

מנהיגי כל ארגון מעוניינים להציג בפני הפלשתינים, הערבים, המוסלמים והעולם תמונה אופטימית, כדי ליצור רושם שהארגון "שלהם" התאמץ להביא לאיחוד השורות, ואילו הארגון האחר טירפד אותו. חמאס מעוניין להתחבר עם הפתח, כי חיבור זה יביא לשחרור אנשיו מבתי הכלא של הרשות, ויאפשר להם להקים מחדש את התשתית האזרחית והטרוריסטית של חמאס ברחבי יו"ש, כדי להשתלט על השטח ברגע שישראל תפנה אותו.

מנהיגי הפתח יודעים היטב מה זומם חמאס לעשות, אך אינם מתנגדים לאיחוד השורות, כי הם סומכים על מנגנוני הביטחון הפלשתיניים - שהוקמו, צוידו, חומשו ואומנו בידי האמריקנים בפיקודו של הגנרל דייטון - שיהיו חזקים דיים כדי לעמוד בפני כל איום עתידי מצד חמאס.

אלא שדבר אחר עלול להביא את יו"ש אל תחת כנפי חמאס - בחירות חופשיות ודמוקרטיות,כמו אלו שנערכו בינואר 2006, שבהן עלול חמאס לקבל רוב במועצה המחוקקת. מצב זה יעמיד את ישראל בפני מצב חמור, שהרשות הפלשתינית שנוסדה כדי לטפל בחמאס "בלי בג"צ ובלי בצלם" (כדברי יצחק רבין ז"ל), תירמס על-ידי ארגון זה ממש. אין לאיש בעולם הבטחה שתסריט זה לא יתרחש, בפרט אם תקום ביו"ש מדינה פלשתינית באמצעות הכרה בינלאומית, לאחר פנייה מצד הנהגת אש"ף למועצת הביטחון, כדי שזו תכיר במדינה הפלשתינית בגבולות הקו הירוק.

הבחירות לקונגרס ולסנאט בארה"ב שתתקיימנה בשבוע הבא תשפענה על עמדת הבית הלבן בנושא: אם יישמר הרוב הדמוקרטי בבתים אלה, יחוש הנשיא אובמה חופשי לתמוך בדרישה הפלשתינית ולא ישתמש בזכות הווטו. אך אם בבתי המחוקקים יהיה רוב רפובליקני, יוכלו אלה ללחוץ עליו להפעיל את סמכותו למנוע את הכרת האו"ם במדינה פלשתינית ללא הסכם עם ישראל.

על ישראל למנוע בכל דרך את הקמתה בלב הארץ של מדינה פלשתינית אחידה, בעלת רצף טריטוריאלי - העלול להפוך לרצף טרוריסטי - מפאתי באר-שבע ודימונה בדרום עד הגלבוע והגבעות המשקיפות על עפולה בצפון. יש לשנס את המותניים הדיפלומטיים כדי להביא לכך שמדינות הרשאיות להטיל ווטו במועצת הביטחון תעשינה זאת, אם תונח על שולחן המועצה בקשה פלשתינית להכרה במדינה פלשתינית ללא מו"מ עם ישראל.

היכן גולדסטון?

אתר וויקיליקס פרסם לפני מספר ימים כמעט 400 אלף מסמכים מקוריים של צבא ארה"ב בעירק, המעידים כי תחת חסותו של כוח הכיבוש האמריקני ובידיעתו פעלו קבוצות של רוצחים ומחסלים שהביאו למותם של עשרות אלפי עירקים במהלך השנים 2003 עד 2007 לפחות. גם האצבע האמריקנית הייתה קלה על ההדק, וחברות אבטחה אמריקניות חיסלו אזרחים עירקיים ללא סיבה. חיי עירקים שהובאו לבתי כלא בפיקוח אמריקני היו שווים כקליפת השום, ובדרך כלל לא פעלה כל מערכת סבירה שתבטיח חקירה הגונה.

ללא ספק, מסמכים אלה מצביעים על חריגה סיטונית מחוקים בינלאומיים, שצבאותיהן של ארה"ב, של בריטניה ושל מדינות אחרות שפעלו מאז 2003 בעירק היו אחראים לה. מאליה עולה השאלה: היכן מועצת זכויות האדם של האו"ם, המטילה על ישראל אחריות על דברים הרבה פחות חמורים? היכן השופט הדגול גולדסטון? היכן ארגוני זכויות האדם המפרסמים השכם והערב האשמות נגד ישראל ומציגים כל דבר כחריגה מזכויות האדם?

משום מה, כשמדובר בארה"ב, בבריטניה, באוסטרליה ובמדינות אירופיות אחרות, הופך המוסר העולמי לסלקטיבי, בעוד שהוא ממהר בכל הזדמנות להכות "על חטא" על החזה הישראלי. על ישראל להוקיע מעל כל במה צביעות זו של ארגוני "הצדיקים" הללו. על ממשלת ישראל מוטלת חובה מוסרית להביא באופן מיידי לחנינת חיילי גבעתי שהורשעו כי הפעילו במבצע עופרת יצוקה ילד פלשתיני כדי לפתוח תיקים חשודים. הם הורשעו בשל לחץ שהופעל על ישראל מטעם אותם ארגוני צבועים, זנבות הקרן החדשה לישראל, שפעלו למען הרשעת ישראל בדוח גולדסטון. על ישראל לומר לעולם: כל עוד חיילים אמריקניים פטורים ממתן דין וחשבון על מעשים חמורים בהרבה, אין צדק בכך שחיילי צה"ל יהיו היחידים בעולם המורשעים על חריגות מחוקים שנקבעו על בסיס מסקנות מלחמת העולם השנייה, בעוד שארגוני הטרור שאיתם מתמודדת ישראל אינם מתייחסים אל חוקים אלה כלל וכלל.

וחיזבאללה בשלו

בימים האחרונים גילתה העיתונות הצרפתית טפח נוסף ממערך הלוגיסטיקה של חיזבאללה, ואת האופן שבו הוא מבריח ללבנון טילים וכלי נשק אחרים. מספר הלוחמים של חיזבאללה הוא כ-30 אלף - יותר מכפליים ממספרם בעת מלחמת לבנון השנייה - ויכולתם המבצעית גדולה בהרבה מזו של צבא לבנון. מספר גדול של קצינים ויועצים אירניים, הפועלים מתוך השגרירות האירנית בביירות, מפקחים על בניין הכוח של חיזבאללה, על הברחות הנשק ועל אימוני חייליו.

שוב מתבררת האיוולת של ציפי לבני, שרת החוץ הישראלית בעת מלחמת לבנון השנייה, שדחפה - בסיוע ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט - לקבלת ההחלטה של מועצת הביטחון 1701 שנכשלה באופן חרוץ במשימתה העיקרית: מניעת התחמשותו המחודשת של חיזבאללה. על מצבו של חיזבאללה כיום להיות הכרטיס האדום שישאיר לתמיד את אולמרט ולבני הרחק מעמדות של קבלת החלטות מדיניות. אם תצטרף לבני לממשלה, עלולות טעויותיה ב-2006 להביא בעתיד לטעויות דומות בעניין הפלשתיני, ומדינת ישראל תמצא את עצמה יום אחד מנסה לחיות על יד "מדינת חמאס" ביו"ש, שמאפייני חימושה דומים להפליא לאלו של "מדינת חיזבאללה" שמצפון לנו.

עירק תולה את מעניה

בעירק הסתיים משפטם של חמישה מראשי שלטונו של סדאם, והם נדונו למוות בתלייה. הם היו אלה שהוציאו לפועל את רצונו של סדאם כל אימת שעלתה בו חמתו, בעיקר נגד הרוב השיעי באוכלוסיה, שחי תחת דיכויו הקשה. עתה, כשהשיעים שולטים על עירק, הם נוקמים בראשי השלטון הקודם, כשמאחוריהם מביט בנחת השלטון האירני, שפרש את חסותו על הממשל העירקי.

הדבר מוליד רגשות מעורבים: מצד אחד, טארק עזיז וחבריו אכן ראויים לעונש החמור ביותר שיכול אדם לקבל, והוצאה להורג היא המינימום המגיע להם ובצדק. אלא שמצד שני, משטר סדאם היה המחסום היחיד שיכול היה לבלום את השאיפות האזוריות והגלובליות של משטר האייתוללות באירן, והפלתו איפשרה לאירנים להשתלט על עירק, ובעתיד הנראה לעין - גם על המפרץ הפרסי ועל חלקים נוספים בעולם הערבי.

ללא ספק, ההיסטוריה תדון לחובה את משטר סדאם בשל אופיו הרצחני. אך זו לא תעשה חסד גם עם מי שהפיל משטר זה, ופתח בפני המשטר האירני, הנורא לא פחות, את הדלת להתגבר ולגדול למימדים שהעולם יתקשה להכיל. בפרספקטיבה היסטורית, מצבה של ארה"ב עלול להיות חמור מאוד כתוצאה מן התמורות שהיא עצמה הביאה לאזור מצוקה זה.

מצרים מתקדמת אל נקודת ההכרעה

האווירה בארץ הנילוס מתחממת ככל שמתקרב היום שבו יסיים חוסני מובארק את תפקידו, ותעלה במלוא חומרתה השאלה, האם זו תשתחרר משלשלת השליטים שהחלו לשלוט בה לפני 58 שנים, במהפכת הקצינים, או שתתווסף לשרשרת זו חולייה חדשה - בנו של מובארק, גמאל - שיירש מאביו את כס הנשיאות, כאילו שמצרים היא רכוש פרטי של מובארק.

כמעט בכל יום נוסד ארגון חדש הקורא למנוע את הורשת השלטון לגמאל, ומטיף להחיל במצרים שלטון דמוקרטי אמיתי, שבו רשאים האזרחים להחליף את הנשיא כמו בכל מדינה דמוקרטית אחרת. אלא שבשלטון דמוקרטי כזה עלולים ש"האחים המוסלמים" להשתלט על המדינה באמצעות הקלפיות, בדיוק כמו שקרה ברשות הפלשתינית שבה ב-2006 השתלט חמאס על השלטון בבחירות דמוקרטיות.

לכל ברור שדמוקרטיה איסלאמית כזו תנתק את יחסיה עם ישראל מייד עם היווסדה, כי בראיית "האחים המוסלמים" אין לישראל היהודית זכות קיום. השאלה היא האם אנו אכן מעוניינים בדיקטטורה, נוכח העובדה שזו ואמצעי הדיכוי שבהם היא שולטת על האוכלוסיה, מולידים קיצוניות וטרור, שגם הוא פוגע בנו.

טורקיה ממשיכה

השבוע פורסם כי טורקיה עצרה את שיתוף הפעולה בין המוסד הישראלי ובין הארגון הטורקי המקביל, במסגרת צינון היחסים עם ישראל שיוזמת טורקיה מזה תקופה ארוכה. על-פי דרישת טורקיה, תחנות מכ"ם של נאט"ו - שאולי זו תרשה להקים בשטחה להרתעה מפני טילים הנורים מאירן לאירופה - לא יורשו להעביר את המידע לישראל. כך מורידה טורקיה שלב אחרי שלב את דרגת שיתוף הפעולה עם ישראל.

מפתיע כי יש עדיין בתל אביב שגרירות טורקית, ובאנקרה - שגרירות ישראלית. אין ספק כי קרוב היום שבו ממשלת טורקיה האיסלאמיסטית תנתק את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל. לכן, על ישראל לנקוט יוזמה מקדימה, ולנתק את היחסים הדיפלומטיים עם טורקיה. פעולה זו תסייע לעולם להבין לאן פניה של טורקיה, כדי שזה יואיל להחליט האם לשתף פעולה עם מדינה איסלאמית מקצינה והולכת זו או לא.