אין ספק כי הדרך בה בחר ראש הממשלה
בנימין נתניהו לנסח את נאומו בכנסת ביום ד' האחרון לציון 15 שנה לרצח
יצחק רבין, הייתה ראויה בהחלט. כי מה יכול להיות יאה יותר מציטוט מעיקרי דבריו האחרונים שנשא רבין מעל דוכן בית המחוקקים אל נבחרי העם? אולם למרבה הצער, לא השכיל נתניהו להבהיר בעוצמה מספקת מספר היבטים כבדי משקל הטעונים הבהרה אודות מה שמכונה "מורשת רבין". בכך הוחמצה הזדמנות ממלכתית נדירה לפזר את ערפל הכזבים וההטיות, העוטה "מורשת" זו, שכה נוצלה לרעה בעשור ומחצה האחרונים.
לאורך השנים "נחטפה" "מורשת רבין" ועוותה על-מנת לשרת אינטרסים פוליטיים-מפלגתיים צרים שמרחק ניכר מפריד בינם לבין העמדות שבהן החזיק רבין עד סוף ימיו. על כן חיוני שהציבור, בישראל ומחוצה לה, יהיה מודע למהות דבריו האחרונים. קשה להעלות על הדעת התבטאות אחרת המשקפת באורח נאמן יותר את מה שניתן לראות כ"מורשתו".
אולם, לא פחות מתוכן הנאום, חשוב גם להיזכר בעיתוי ובהקשר של דבריו. תאריך נאומו של רבין בכנסת היה ה-5 לאוקטובר 1955 - בדיוק חודש לפני הרצח. על כן, זו הייתה הפעם האחרונה שבה התבטא רבין פומבית בנושא הסדר הקבע עם הפלשתינים, והיתווה את העקרונות, שעליהם על ישראל לעמוד בתוקף. בוודאי יהיו מי שיטענו כי עם חלוף השנים, היה רבין מתאים את נוסחתו למציאות המשתנה. אולם אופיים של אותם שינויים משוערים נתון לספקולציה בלתי מבוססת, הן מצד חסידיו והן מצד מתנגדיו. בהקשר זה, ראוי לציין כי דעת אלה הסבורים כי רבין היה נוטש את עמדותיו של אז לטובת קו פחות ותרני, קיבלה לאחרונה חיזוק משמעותי בראיון עם בתו, דליה, שטענה כי "הרבה אנשים שהיו קרובים לאבא אמרו לי שערב הרצח הוא שקל... לעשות רוורס... [ו]לעצור את תהליך אוסלו, מפני שהטרור השתולל ברחובות וערפאת לא סיפק את הסחורה".
באשר להקשר, את נאומו נשא רבין לאחר שהוענק לו פרס נובל לשלום ולאחר שזכה לתהילה בינלאומית כלוחם אמיץ למען השלום. דבריו היו חלק מהדיון שבו ביקש את אישרור הכנסת להסכמי אוסלו ב'. יתירה מזו: בעת הצגתו, נחשב "חזון" אוסלו למרשם "יוני" רדיקלי, חסר תקדים בוויתורים הישראלים מרחיקי הלכת שהציע - מרשם כה מעורר מחלוקת שחולל פלצות בקרב רבים ופילג את העם לשני מחנות לעומתיים, שווים לערך בהיקפם.
סחורת אוסלו
להבנת העקרונות שהציג רבין בנאומו יש חשיבות מכרעת - שהרי זוהי ה"סחורה" ש"נמכרה" לציבור לגבי הסכמי אוסלו ומשמעותם, במיוחד נוכח העובדה שבעת אישרורם כמחצית האוכלוסיה החיה כיום טרם הגיעה לגיל מצוות, ולכן אין לה כל זיכרון אישי ממשי של ההתרחשויות באותם ימים גורליים, למעט הדיווחים המוטים והמטעים בכלי התקשורת בארץ ומחוצה לה.
אין זה דבר פחות ערך שרבין, אשר זמן קצר קודם לכן הוענק לו פרס נובל לשלום, שלל את הנוסחה של "שתי מדינות". בעיניו הישות הפלשתינית בהסדר הקבע "תהא... ישות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינים הנתונים למרותה".
באשר לגבולות הקבע של המדינה היה רבין נחרץ: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967".
אם כן, קביעתו לגבי מה שיש לכלול בתוך אותם גבולות קבע הייתה חד-משמעית. לדבריו, היו לפחות ארבעה גורמים, שאותם יש להבטיח: ירושלים מאוחדת בריבונית ישראלית כבירת המדינה; עמק הירדן כגבול הביטחון של מדינת ישראל; הכנסת התנחלויות קיימות המצויות מעבר ל"קו הירוק" לשטחה הריבוני של ישראל; הקמת גושי התנחלות חדשים מעבר ל"קו הירוק", כדוגמת אלה שהוחרבו מאוחר יותר ב"הינתקות" מרצועת עזה.
כך תיאר רבין בנאומו את השינויים בגבולות 1967 שדרש: "ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת-זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של מושג זה".
"צירוף גוש-עציון, אפרת, בֵּיתָר ויישובים אחרים שרובם נמצאים באזור מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים".
"להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".
לא פחות משמעותית - בייחוד נוכח הסערה המתנהלת סביב "הקפאת הבנייה" - היא עמדתו של רבין בעניין הבנייה בהתנחלויות. כך הכריז בפני הציבור ובפני נבחריו: "התחייבנו בפני הכנסת שלא לעקור אף יישוב במסגרת הסדר הביניים, גם שלא להקפיא בנייה וגידול טבעי".
אלה היו דבריו האחרונים של רבין לאומה. אילולא הושכחו עיקריהם, היה נתניהו מוכתר כ"ממשיכו" של רבין ולא מוכפש כמי שזנח את "דרכו".
ישנם לקחים חשובים ממצב ביזארי זה. ראשית, על-אף שהעמדות שנקט רבין בזמנו נחשבו על-ידי רבים כוותרניות מדי, ועל-ידי אחרים כוותרניות מספיק כדי לזכותו בפרס הנובל, נסוגה ישראל מכל אחת מהן. שנית, למרות השחיקה הדרמטית בכל דרישותיה, עדיין מואשמת ישראל - לא על-ידי יריביה בלבד, אלא גם על-ידי אלה המתיימרים להיות ידידיה - בקשיחות יתירה ובחוסר פשרנות המכשילים, כביכול, את סיכויי הסדר. עדיין מופעלים עליה לחצים שתסכים לעוד ועוד ויתורים מרחיקי לכת יותר ויותר... וזאת, כזכור, לא כדי להגיע הסדר קבע עם פלשתינים, אלא רק על-מנת שאלה ייאותו להשתתף במשא-ומתן.
אין ספק כי מצב זה מעיד על תבוסה מוחלטת של ישראל בחזית הדיפלומטיה הציבורית, ומהווה כתב אישום חמור כלפי מי שמופקד על ניהולה.
אך מדאיגה אף יותר היא ההצטברות הבלתי מורגשת כמעט של סכנות שטומן בחובו אותו תהליך של כניעה מתמשך שהואץ בחמש עשרה השנים האחרונות. אולי הדרך הטובה ביותר להמחיש את משמעות הסכנות הללו היא באמצעות המשל על "הצפרדע והמים הרותחים" שהמשיל הסופר האמריקני דניאל קווין בספרו:
אם שמים צפרדע במים פושרים... היא תצוף עליהם ברוגע. כאשר מחממים את המים בהדרגה, היא תשקע לתוך מעין תרדמה, שלווה ובלתי מודעת לסכנה... ולאחר זמן קצר עם חיוך על פניה, וללא התנגדות, תתבשל למוות במים הרותחים.
