חטאי דיין, טיפשות דדו ואטימות גולדה

ההפתעה הראשונה: ראשית, הופתעו הציבור וההנהגה בישראל מכך שהצבא תפקד כה רע. לו הביטו נכוחה אל מה שאיתרע לנו במלחמת ההתשה - היו רואים זאת שלוש שנים קודם לכן (ואולי עוד במלחמת ששת הימים, שלא הייתה כל-כך מוצלחת בזירת הקרקע - שש שנים קודם לכן).

עד היום אי-אפשר להגיד שיש לנו צבא גרוע, מבלי להסעיר את הקהל בישראל. אז מה?! האם בגלל זה ייווצרו לנו דאוס אקס מאכינה צבא טוב וגנרלים ראויים?! לא ולא! יש לנו צבא כושל, שמסכן בתפקודו הרע מאוד את עצם קיומנו; וזה לא מעכשיו. ראינו אותו במלוא תפארתו בלבנון 2. צבא היבשה הזה לא ניצח אף אויב מאז יוני 1967 ואולי אף קודם לכן.

ההפתעה השנייה: הייתה היקף המתקפה המצרית. מסיבות שונות ציפו בהנהגה הביטחונית להתקפה מצרית מוגבלת בהיקפה ("מחטף מילאנו"; "מילאנו", כזכור, נקרא מעוז ישראלי בקו התעלה מול קנטרה). ואילו המצרים תקפו לאורך כל הקו - מהביצות ממזרח לפורט סעיד, שעליהן הוקמו מעוזי "אורקל", וממעוז "בודפשט" וממעוז "טרקלין" שעל הים התיכון ועד לדוור-סואר שבדרום, ליד סואץ. משום-מה לא הקשיבו להתרעות, ואת מפקד "בודפשט", שהתריע ללא הפסקה, עמדו להדיח, כי עשה יותר מדי רעש מיותר.

ההפתעה השלישית: הייתה התיאום המצרי-סורי, שלא נחזה. אמ"ן העריך, שאין קשר בין הצעדים הסוריים לבין ה"תרגיל" המצרי. אצלנו לא ידעו על ישיבת התיאום של הרמטכ"ל המצרי ושל הרמטכ"ל הסורי, בבטן ספינה בנמל אלכסנדריה, שבה נקבע יום ה-ע', ונקבעה שעת ה-ש' למלחמה - שתיים בצהריים.

ההפתעה הרביעית: הייתה רמתם של הצבאות הערביים, שלפי האגדה העירונית בישראל אמורים לברוח מיד כשייתקלו בחייל ישראלי. הערבים לא קיימו את חלקם בהסכם. לפתע התברר, שדווקא חיילים, מפקדים ויחידות ישראלים בורחים, נסוגים, ואינם ששים לחזור לשדה הקרב, ואילו המוטיבציה של הלוחם הערבי גבוהה.

אם תוסיפו לאלה את המשתנה הקבוע - רמתו הנמוכה של הפיקוד הבכיר הישראלי - קיבלתם את התמונה כולה. מפקדות קרסו, ואיבדו את השליטה במצב. יחידות נותרו כצאן ללא רועה בתוך הבוקה והמבולקה, ויחידות התפרקו מחוסר שליטה ומאי-ראיית התמונה הכוללת.

שיא זמני בביזיון הישראלי קבעה מתקפת שמונה באוקטובר בדרום. הוחלט עליה למרות שהגנרלים ויועציהם (גנרלים בדימוס - וביניהם שלושה רמטכ"לים לשעבר!) ידעו היטב, שבפיקוד הדרום אין די כוחות לבצעה, אך היה צורך מפלגתי לעשות משהו למען המוראל, והקריבו אוגדה לשווא בתוכנית מטומטמת למשעי. במקביל, עלתה חטיבת "גולני" לכבוש את החרמון, שנפל בידי הסורים כמעט ללא קרב, ונסוגה כלעומת שבאה. יום ארור, שחשף לעיני כל מי שרצה לראות את ערוותו של צה"ל - עד שבאה מלחמת לבנון השנייה, והראתה, שגם אפשר להתעלות על הביזיונות הללו.

המלחמה הוכיחה את חדלונה של תורת הלחימה הישראלית, שלא הותאמה למציאות מאז ששורבטה בראשית שנות השישים, ונכשלה במלחמת ששת הימים ולפניה. הכישלון לא נוצר על-ידי ה"מחדל המודיעיני", שהמציאו חכמי ציון וגנרליה, כדי לתרץ את כישלונם. הכישלון גם לא נבע מאישיותו של שמואל גורודיש-גונן, אלוף הפיקוד, שכיהן רק כשלושה חודשים בתפקידו, ורק החל ללומדו. גונן היה אך שעיר לעזאזל, שהקריבו מפקדיו, כדי לכפר על עוונם.

המלחמה הוכיחה, שהמטכ"ל מעל בתפקידו, ולא הכין צבא למלחמה, ולא התכונן אליה. לשם כך היו צריכים את השעיר לעזאזל, שלא הספיק, כידוע. כי הכישלון היה נורא. מדינה שלמה שכבה על הקרשים מדממת, מוכה ואובדת עצות ("גְרוֹגי", בלשון המתאגרפים), וחיפשה, בצדק, מי עולל לה זאת. אומה שלמה לא אזרה אומץ להטיח את האשמה אל מקומה הראוי - המטכ"ל.

החיילים הפשוטים והפיקוד הזוטר לחמו בכל מאודם, והצילו את מדינת ישראל מידי גנרליה. כפי שאמר הגנרל הגרמני מאקס הופמן, אחרי הקרבות בצפון צרפת במלחמת העולם הראשונה: "החיילים האנגלים נלחמים כאריות, אלא שכידוע לנו היטב, את האריות הללו מנהיגים חמוֹרים".

בראש הממשלה עמדה אישה זקנה, חולה ובעלת קשיים גדולים בהבנתה. גולדה מאיר הייתה קרבן של מחלותיה הקשות (כולל סרטן, שהוסתר מהעם בישראל) ושל תפישותיה הנוקשות. אומרים, שכיוון שלא הבינה את הנעשה סביבה, לא קלטה את חומרת המצב. תא"ל ישראל ליאור, מזכירה הצבאי, עשה כמיטב יכולתו לתקן, אך הבעיה הייתה ראש הממשלה, ואי-אפשר היה לתקן את השגגה.

וזה בעצם דינה של הדמוקרטיה: העם בוחר הדיוטות לכנסת ולממשלה, והם מוליכים אחריהם - כמו עז עיוורת - את כל האומה לאבדון.

משך שנים תמהתי הכיצד מינו שני רמטכ"לים (חיים בר-לב ודוד אלעזר) - למרות דעתו השלילית החמורה של שר הביטחון דיין עליהם. דיין הכיר את שניהם, ולא העריכם כלל; ובכל זאת הם היו רמטכ"לים בתקופת כהונתו. את מינוי בר-לב אפשר להבין בקושי. שהרי ראשי מפלגת השלטון הבטיחו לו את התפקיד עם שובו ארצה, ערב מלחמת ששת הימים (בר-לב מונה לסגן הרמטכ"ל ביום שדיין נכנס - בלי מינוי - למשרד הביטחון). כארבע שנים אחר-כך מינתה מפלגת "העבודה" את דוד אלעזר לרמטכ"ל - גם כן למורת-רוחו של דיין.

קשה להאמין, שמצב כזה היה יכול להתקיים, אלמלא הוגבלו, כנראה, סמכויותיו של דיין במשרדו, והוא התרכז, בעיקר, בעניינים מדיניים - ניהול השטחים והיחסים עם מדינות ערב ועם ערביי ארץ-ישראל ("השלום"). את ענייני הצבא (ובעיקר - מינויים בצמרתו) הובילו, כנראה, יגאל אלון וישראל גלילי - יריביו המושבעים. וזאת לזכור - דיין היה איש מפלגת רפ"י (שפרשה ממפא"י בשנת 1965); ואלון וגלילי היו אנשי מפלגת אחדות העבודה (שפרשה ממפא"י בשנת 1944). אלא שאחדות העבודה התאחדה עם מפא"י בשנת 1965, ופצעי פרישתה הגלידו, פחות או יותר - שלא כמו פצעי פרישת רפ"י.

כידוע, בר-לב ואלעזר היו אנשי פלמ"ח, והיו מקורבים ל"אחדות העבודה" מאז ומתמיד - סיבה מספקת למנותם לתפקיד, שהיה גדול מהם בעשרות מספרים.

דיין טעה בגדול בכל מה שאפשר ערב מלחמת יום הכיפורים, ועוד צריכים לחקור את העניין, ולהבינו לאשורו. יחד עם זאת, מאז שהתעשת, ביום השלישי למלחמה, גילה דיין מנהיגות, הופיע בחזיתות, וקרא את תמונת המצב לאשורה. הערכותיו היו נכונות, והחלטותיו צודקות.

גם הפרוטוקולים החדשים אינם מסבירים את התפקוד המוזר והכושל של אלעזר ושל המטכ"ל בפיקודו, ואינם מנקים אותם מאשמה לכישלון הנורא.

יאמרו - דיין הציע לנטוש מוצבים על אנשיהם. עם כל הזוועה - זו החלטה נכונה של מי שקרא נכוחה את המצב החמור בשטח. ראשית, היה טמטום מוחלט, או רוע-לב בוטה, להורות לכוחות להחזיק את המעוזים כשהיה ברור, שפרצה מלחמה - מעשה בלתי נסלח. לא הייתה שום חשיבות טקטית, או מערכתית, למעוזים (גם לו אוישו כל המוצבים!). מנהיגות צבאית שפויה הייתה פוקדת על פינוי המעוזים המיותרים, ולא מתעקשת לפנות מהם את הפצועים, ולהשאיר בהם את שאר הלוחמים, שהופקרו למותם או לשבי.

תיקי וידאס, חברתי - אז רב"טית, קשרית בחמ"ל (חדר המלחמה) מפקדת החטיבה המרחבית בצפון התעלה - החליטה לעשות מעשה, ואישרה ללוחמי מעוז ששרד להתפנות - מבלי שקיבלה אישור ממפקדיה. חלק מאנשי המעוז הצליחו לחבור עם כוחותינו, וניצלו בזכות חוצפתה של נערה בת עשרים, שמפקדיה אטמו את אוזניהם ואת מוחותיהם. מי שאינו מאמין - מוזמן לעיין בספרה המדהים, "קולות, שתמיד אתי". 60 שעות במלחמת יום כיפור (תל אביב: ספריית מעריב, 2004).

כמה דם, יזע וסבל היו נחסכים מלוחמי המעוזים ומלוחמי השריון, שניסו לחבור אליהם. אילן בכר ואורי אהרנפלד כותבים בספר החדש, "שבוי בפקודה! צנחן שבוי בכלא בקהיר" (תל אביב: ספריית מעריב, 2010), כי במהלך המלחמה כשל ניסיון של שייטת 13 לחבור דרך הים למעוז המזח בתעלה. מי היה צריך את הגבורה ואת העוז? לו היו מיישמים את הגיגי דיין בפרוץ המלחמה, לא היו צריכים אותם כלל. למי הועילו המעוזים? לא היה שום היגיון מבצעי בהם, והיו אבני-רחיים כבדות מאוד על פיקוד הדרום למן הקמתם. יש הרבה "אף שעל" מיותר; ולפעמים רצוי לכווץ קווים לקו הגנה טוב יותר על-מנת לצבור עוצמה, ולהכות באויב בשעת כושר (כך, למשל, נעשה מול המתקפה של כוח המשלוח העירקי ב'מובלעת' בגולן).

ממש כפי שעושים בכלי-שיט, שנפגע: אוטמים את המדורים הפגועים, ומציפים אותם - על-מנת שכלי-השיט לא יטבע.

הופתענו. אך זו לא הסיבה לכישלון הנורא ביותר של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, שעלה לנו במחיר של מאות רבות של הרוגים ושל פצועים. זו לא הייתה תבוסתנו הראשונה. כשלוש שנים וחודשיים קודם לכן, הובסנו במלחמת ההתשה, כיוון שהגנרלים שלנו עסקו בכל דבר אפשרי - ובעיקר, בקידום ענייניהם (אז עוד לא אמרו "עשו לבתיהם") - פרט ללימוד לקחי מלחמת ששת הימים. ומי שאינם לומדים את ההיסטוריה, קבע סנטיאנה, נידונים לשְנות עליה.

בשלוש השנים בין שתי המלחמות (1973-1970) עיצבו חיים בר-לב, דוד אלעזר ואלופי המטכ"ל דאז צבא גרוע, שהתאמן לריק בתורת לחימה כושלת, והתכונן למלחמה, שלא הייתה מעולם - כיוון שלא למד את מלחמותיו הקודמות, לא קרא מה קורה בעולם ולא הבין מה קורה מעבר לגבעה.

יתר על כן, הגנרלים הסתירו אלה מאלה - ובעיקר, מהציבור הישראלי - את השיפורים בצבאות ערב. והתקשורת סייעה להם בחפץ-לב. בגלל זה, לא דיווחה לציבור על הכוננות הערבית ערב המלחמה - גם כשבשלושה באוקטובר (יום חמישי, ח' בתשרי, "יום ה-ע' פחות שלוש") פנתה ממשלת ישראל לארצות-הברית, כדי שתודיע לרוסים, שאנחנו יודעים כי המצרים עומדים לצאת למלחמה. באותו היום בא הרמטכ"ל דדו ל"ועדת העורכים", וביקשה שלא לפרסם את מה שידעו על הנעשה בגבולות, והוועדה נענתה לו. בסיכומו של דבר, גם ביום שישי ("יום ה-ע' פחות אחד"), לא דיווח אף עיתון ישראלי, שהמלחמה בשער. רק מעריב דיווח על כוננות והרגיע בדברי שטות מוחלטים, שהתבדו תוך כמה עשרות שעות.

מאז יום הכיפורים הנורא, מתפלספים על חלקו של המודיעין - עוד שעיר לעזאזל - במלחמה. עשרות ספרים ועשרות חוקרים ניסו להבין הכיצד כשל אמ"ן. והתשובה כתובה מאז ומתמיד על הקיר - כפי שקבע ח"כ יצחק רבין בישיבת ועדת חוץ וביטחון של הכנסת - זו דרכו! בעצם, זו דרכם של כל ארגוני המודיעין בעולם, ואינה אופיינית לנו. כלומר, יש ממש בטענתו של ישראל טל - אז סגן הרמטכ"ל, שאמ"ן סיפק את המידע הנדרש, וזה לא הובן על-ידי מפקדי הצבא. כלומר, אבן כבדה מאוד מונחת על צווארם של דוד אלעזר, הרמטכ"ל, של אלוף ישראל טל, סגנו, ושל שאר האלופים, שהוליכו אותנו בסכלותם לתבוסה הנוראה.

מה שהיה ברור לכל לוחם בצה"ל מאז ומתמיד היה הבלגאן הנוראי בצבאנו. במלחמת יום הכיפורים כשלו כל מערכות הניהול שלו - עד כדי שלא ידעו מי נמצא איפה. תחמושת ואספקה, שיצאו ממרכזי התחזוקה, ולא הגיעו ליעדיהם עקב הקווים הארוכים ממרכז הארץ ועד לחזיתות, נרשמו כאבודים, או כחסרים. מי שצבר על חזהו יותר מאות מערכה אחד כלוחם ידע היטב, שלא יגיעו אליו הספקה, מזון ותחמושת, ועליו לדאוג לעצמו - כלומר, להשלים ציוד. יחידות גנבו אמצעי לחימה, רכב קרבי (ג'יפים, נגמ"שים, טנקים וגם סירות גומי, שנועדו לצליחה), נשק, תחמושת, דלק וכל מה שנצרכו לו - כיוון שהכבישים המעטים בסיני היו סתומים מעודף רכב, שנתקע בהם מבלי לנוע, וסיכן את המִבצעים.

כיוון שהימ"חים היו ריקים - בכוונה תחילה ולא עקב מחדל (וזו פרשה לדיון נפרד!) - חסרו נשק קל, תחמושת ואפסניה, לפיכך, לא יכלו לגייס בבת-אחת שבע אוגדות.

למרות שהייתה כוננות ג', ודנו באפשרות לגייס מילואים - לא העמידו את תחנות הדלק בכוננות, ויחידות טנקים, שעלו לרמת הגולן, נאלצו לבזוז אותן. משאיות, שחיכו לשחרורן בנמלים, המשיכו להמתין בהם - עקב ויכוח בין רשויות, ומשרד הביטחון נאלץ לייבא משאיות שכורות לתספק את יחידותיו. כשם שלא היו לצבא די מובילי טנקים להוביל טנקים לחזיתות, וחלק מהטנקים שבקו בדרכם על שרשראות מהימ"חים למלחמה.

אך הכישלון בתחזוקה לא היה הפתעה, אלא קבוע, שכולם הורגלו לו מאז ומתמיד - ועד למלחמת לבנון 2, שבה לא יכלו מפקדותינו להניע אספקה ליחידות החוד שלהן, שנמצאו אך במרחק ק"מ מעבר לקו הגבול.