שלוש אחיות

לא ייאמן כיצד אופירה הניג, הבימאית ומנהלת אנסמבל הרצליה, יצרה ממחזהו של צ'כוב יצירה סוחפת, שכל משפט הנאמר בה קולע, הכל ארוג כמיקשה אחת בעזרת שחקני האנסמבל המיומנים והמוכשרים, עד כי אין שנייה לנשום בין סצנה לסצנה. הכל זורם בשטף. כל משפט, אם אינו בנוי על הרהורי הגות הדמות - הוא התרחשות בפני עצמה.

אצל צ'כוב, הרופא הכפרי, מתרחשות העלילות בכפר. הכל שליו, ללא דרמות מסעירות, לכאורה; אך הן רוחשות וכן קיימות כתוצאה מתקוות הגיבורים שכמעט אף פעם לא מתממשות, והדמויות נשארות בצר להן בעגמומיותן. הסיפר כאן נסב על אודות שלוש אחיות ואח, שאביהן הקולונל עבר לפני 11 שנה ממוסקבה לפקד על היחידה ליד הכפר, ולפני שנה נפטר. הבנות עורגות לממש את חלום השיבה למוסקבה המעטירה, בה הכל אנרגטי ומסעיר. לעומת השלווה התהומית בכפר.

תוך כדי הסיפור, נשזרת גם ביקורתו החריפה של צ'כוב על חיי הבטלה של האצולה הרוסית, שעבודה עבורם - פירושה התבזות. אך התרוששותם גורמת לחלק מהם בכל זאת, לנסות לעבוד.

אודליה סגל-מיכאל מבריקה כאחות הבכורה, אולגה, שאפסה תקוותה להינשא אי-פעם. היא עד כדי כך מיואשת, שהיא מתוודה שתינשא לכל מי שיציע לה... משחקה של סגל כה קלאסי ונוקב, ומורגש ניסיונה בתפקידי גיבורות הקלאסיקה באשר היא, בכל התיאטרונים בארץ.

אורנה כץ כ"מאשה", הנמקה בנישואים חסרי אהבה מצידה למורה בבית הספר (איצ'ו אביטל), מתאהבת אהבה נואשת וסוערת בקצין וורשינין (יורם יוספסברג המרשים, אהוב כל הנשים במחזה, שהוא כמשב רוח מרענן בחיי השיממון שבכפר). אך הוא נשוי עם ילדים, ותשוקתם נרמסת כשהוא מועבר לבסיס אחר.

האחות הצעירה אירינה (סילביה דרורי מלאת החן וההומור) מכניסה רוח שובבות וקלות דעת אל תוך הרצינות של כולם. בעוד נעמי פרומוביץ'-פנקס היא נטשה התזזיתית והנאה ש"שוברת" אף היא בקסמה את הרצינות של היתר. בעלה אנדרי, האח (יואב הייט), יודע רק לצעוק ולנהום.

שני הגברים המצודדים, הנאים והחטובים שנותרו מלהקות הקצינים שהיו ממלאים את הבית בזמן שהקולונל עדיין חי - הם נמרוד ברגמן (סוליוני) ואסף סולומון כברון טוזנבך, שתענוג לצפות בהם. שניהם שחקנים האמונים על קלאסיקה, וכל תנועה או מילה שלהם לוכדת את הצופים.

אלכס פלג, הרופא, שהמטופלת האחרונה שלו בשבוע שעבר מתה - מקסים, ומרמז על צ'כוב עצמו, שהרפואה שיממה גם אותו, עד שמצא ישועה בכתיבה. ליאת גורן הוותיקה היא המשרתת האומללה, שנטשה מפטרת בחוסר רגישותה, ומסמלת את תום עידן המשרתים גם ברוסיה שצעדה לקראת מהפכת הקומוניזם.

אופירה הניג ראויה לציון בהישג התיאטרלי הזה, וכך גם צוות השחקנים המהמם - שממלאים את חלל הבמה בכל רגע נתון בהתרחשויות, עד כי היות הבמה חשופה וחפה מכל תפאורה - כלל לא מורגש ולא חסר. זהו תיאטרון במלוא התגלמותו, ותוצאה של עבודת אנסמבל כמו בימי הזוהר של התיאטרון באשר הוא. אולמו החדש של התיאטרון - הודות לגודלו האינטימי ועיצובו - עושים אותו ראוי לתואר "תיאטרון-בוטיק" כפי שהגדירו יורם יוספסברג.

שאפו!