איש כזה, נטול אלימות או רוע, לא ראיתי מימיי, איש עוטה חן וחסד, שכל ישותו פרגון ואהדה לזולת, חיוך אמיתי מכל הלב, לא סתם חיוך – נהרה של חיוך אחד גדול. כך, בדיוק כך, אזכור את האדם והשחקן עמוס לביא שנגדע באחת והלך מארץ החיים (מישהו יודע לאן?!).
איפה ישנם עוד א/נשים כמו עמוס לביא?! – אפילו, כבר לא בקפה "תמר" שבשנקין פינת אחד העם.
פגישתנו הראשונה הייתה ב-1979, בהסרטה של "שפשוף נעים" בקיוסק פיקטיבי שהקמנו ב"גן מאיר" – הוא שיחק בתפקיד החתיך העבריין שבא מן הקצה האחר של הסקאלה ולוקח את הבחורונת הצעירה שבה מתחיל להיות מאוהב יפתח קצור. תפקיד של יום צילום אחד – אבל כמה זה היה חשוב לו להכניס רגל לקולנוע כובש המסכים.
הפגישה היותר משמעותית הייתה ב"מישל עזרא ספרא ובניו" שם הוא גילם את הבן הבכור – רחמו, עם כל העוצמות הכריזמטיות שהתחילו לצאת ממנו כשחקן, וקודם כל כבן-אדם.
אחר-כך באו כל הסרטים וסדרות הטלוויזיה מ"שְׁחוּר" ועד "מנת יתר", מ"קרקס פלשתינה" ועד "עלילה", "
כבוד", "מעורב ירושלמי" ו"סרק סרק".
בפסטיבל חיפה האחרון, לפני הפרמיירה של "סרק סרק" בו הוא מגלם את ראש השב"כ, עמוס שאל אותי: "תזכיר לי, מה השם הפרטי של ראש השב"כ?!" – "יובל", עניתי לו; הוא חייך את חיוכו המקסים ואץ רץ לבמה להגיד ש"הוא זה כלום... העבודה הקשה היא של
יובל דיסקין, ראש השב"כ האמיתי".
עמוס מת מבחינתי לפתע ופתאום, הנער והגבר שבא לתל אביב מקרית גת וכולו סקרנות ורצון לאהוב – הלך באבחת "מבזק חדשות" כואבת. אין צדק! אין חום! אבל יש חיוך גדול של א-ה-ב-ה שנשארת.
עמוס יקר, נמשיך לאהוב אותך עד
לסוף הסרט, וגם הרבה...אחר-כך.
וממש במקרה, בהצטרפות מקרים – מתוך התסריט "שיחות חירום בלבד" של אבי עמר – סרט שעוד לא צולם:
- אתה יודע שאין דבר כזה "לביא"?
- מה זאת אומרת?
- אין. יש כפיר, יש אריה, יש ליש. אבל אין לביא. לביא זה נקבה, לביאה, זאת אומרת שהורידו לו את ה-ה"א מהשם.
עכשיו ולתמיד – יש "לביא", עמוס לביא.