האם תיתכן ביקורת התקשורת?

אולם יש גם אור בקצה המנהרה. האינטרנט כיום, בדומה לדפוס בשנת 1500, הוא "המצאה שיכולה לשנות סדרי עולם". האינטרנט הוא גם הכלי של 'האגודה לזכות הציבור לדעת', שמעמידה לרשות הציבור טופס תלונה מקוון באינטרנט ועוזרת לציבור למלא את הטופס ולהשיג תגובה מכלי התקשורת המבוקר, באמצעות הממונה על פניות הציבור, של אותו גוף תקשורת. לדעת המנכ"לית של 'האגודה לזכות הציבור לדעת', "כלי התקשורת שיש להם ממונה על פניות הציבור נענים יותר וקשובים יותר לפניות הציבור". ככלל, הארגונים לביקורת התקשורת: 'אג'נדה' – עם המנכ"ל ענת סרגוסטי, 'קשב' – עם המנכ"ל יזהר באר ו'האגודה לזכות הציבור לדעת' – עם המנכ"לית נילי בן-גיגי וולף, סבורים שהתקשורת זקוקה לביקורת ולארגוניהם, כאשר לכול ארגון התפקיד והדגש שלו. מנכ"לית 'אגנדה', ציינה, בחיוב כמובן, שהיא אחראית להכנסת מספר עיתונאים אתיופים וערבים לטלוויזיה.

ולבסוף, במושב האחרון, הופיע בין שאר הדוברים, פנחס ולרשטיין, שהיה כ-30 שנה יו"ר המועצה האזורית בנימין. הוא ציין ש"דווקא אצל השרים שולמית אלוני ויוסי שריד, קיבלנו הכי הרבה כיתות". הבעיה האמיתית בתקשורת , לדעת וולרשטיין, "שמטייחים הכול". לדבריו, מי שקובע את סדר היום בתקשורת הם: "יעל דן, יאיר לפיד, גבי גזית (רזי ברקאי – י"ל), והם בעלי דעה פוליטית (מסוימת), קשה לפרוץ אותם". לדבריו, "התקשורת צבועה בצבע אחד". אמנם, הוא אומר, יש בציונות הדתית כתבים שמשפיעים, אבל "לא ברשת ב' ובגלי צה"ל". היום אומרים שסגן הרמטכ"ל וקצינים אחרים ידעו שהנסיגה החד-צדדית מעזה תביא לעליית החמאס ואולם אז, בזמן ההינתקות, התקשורת כל כך רצתה אותה ולכן "התקשורת קידשה מטרה וכול אתרוג בגודל מסוים הוא כשר".

כך היה אז בעניין האתרוגיות, והיום?

לפי טאוב ודוברים אחרים נוספים ביום העיון: "השיח בישראל עובר משפטיזציה גוברת והתקשורת משתפת פעולה עם התהליך". טאוב מסכים למעשה עם טענות הימין וחוגים שונים בפוליטיקה ובדעת הקהל שהמשטרה והתקשורת משתפים פעולה, לעיתים כגוף אחד, תוך קיפוח זכויות האזרח: "המשטרה מודיעה קודם כול לערוץ 2 לפני שמודיעים לעו"ד של החשוד". השופט אהרן ברק, כותב "שהדמוקרטיה היא שלטון המיעוט הנאור", האליטה (האשכנזית?) קנתה את השיח הזה: "הפוליטיקאים מושחתים, המשפטנים ישרים, ככול שלמשפטנים יותר כוח, יותר טוב". ד"ר טאוב חושש שבמצב דברים זה, חברי הכנסת יחוקקו חוקים שלא יאפשרו לבתי המשפט לדון בנושאים שונים, בעיקר נושאים ליברליים.

המושב לפני האחרון הוכתר בכותרת 'התקשורת ושומרי הסף'. למעשה, זה המושב שבו ניתנה זכות הדיבור ליחצ"נים, ליועצי התקשורת ולאסטרטגים למיניהם, שחלקם לפחות ביקרו בחריפות את התקשורת. יועץ התקשורת בני כהן קובע ש"התקשורת מזינה משטרה, שמזינה בתורה את התקשורת", ולבסוף הפרקליטות שמעמידה את הנאשם למשפט "ואחרי שמונה שנים הוא יוצא זכאי". ומה אם חייו ושמו הטוב שנהרסו בינתיים? לדעת כהן, התקשורת מקבלת חומרים לעוסים והיא למעשה "מפעל מזון מקולקל שמוציא מוצרים עתירי שומן ונתרן", וכידוע, מוצרים אלה מזיקים למי שצורך אותם.

כהן מדבר על השליטה של התקשורת בשיח הציבורי: הפוליטיקאים והשלטון מפחדים ממנה, היא המאשימה והמרשיעה כאחד, "אף אחד לא מתעסק איתה", "אמת בתקשורת – (היא) דבר שאי-אפשר לתבוע דיבה". בדומה לדעה קדומה המופצת באמצעות בדיחות שונות, גם לתקשורת יש דעה קדומה, אולם היא מתייחסת לדעה זו ברצינות יתירה וכך גם המשטרה. כהן מסביר למשל "שמצרפת יכול לבוא לישראל בעל הון, מארה"ב מיליארדר, מרוסיה אוליגרך פושע". האסטרטג בוריס קרסני, קובע "שהיום יש בישראל תקשורת מנחה: אם אתה לא מתנהג טוב, אתה מקבל עונש".