כנס שדרות פתח את הדיון על הנושא הכאוב והחשוב ביותר שאיתו ישראל תצטרך להתמודד בעשור הקרוב - התדרדרות מערכת החינוך - אבל הדיון שהוא יצר בציבור הוא יותר בנושאים פופוליסטיים מאשר בבעיה האמיתית של מערכת החינוך. המדדים השונים וגם דבריו של שר החינוך, מצביעים על כך שהגורם המרכזי להתדרדרות של מערכת החינוך הוא המחסור האדיר בתקציבים, ולכן צריך להעלות את המודעות לכך שהדבר היחידי שיעזור לשקם את המערכת הוא הגדלת התקציבים האלה.
המחסור במשאבים פוגע במערכת כולה, החל מהפגיעה במעמדם של המורים ותנאי הלימוד בכיתות, ועד לפגיעה בהישגים של התלמידים בישראל, כפי שבאים לידי ביטוי בכל המדדים הלאומיים והבינלאומיים. הבעיה התקציבית באה לידי ביטוי גם בדוחות בינלאומיים, כאשר ישראל מדורגת במקומות הנמוכים ביותר גם מבחינת שכר מורים, גם בהשקעה התקציבית פר תלמיד, וגם בהשקעה של המדינה במבנים, בפיתוחים טכנולוגיים, ובתנאי רווחה. תפקידו המרכזי של הכנס הוא לכן להעלות למודעות את הבעיות הללו, אך במקום זאת הכותרות שיצאו מהכנס הם בנושאים שוליים, שלא יובילו למהפכה הנדרשת במערכת החינוך.
דוגמה לנטייה לעסוק בנושאים שוליים היא העיסוק בפגיעה של מעמד המורה כתוצאה מיישום חוק זכויות התלמיד, שהיא אולי פרספקטיבה מעניינת וחדשנית, אבל היא לא חשובה לנושא כמו השחיקה בשכר המורה בארץ, שמרוויח לשעת עבודה פחות מכל מורה בעולם המערבי. סוגיית שכר המורים גרמה לשחיקה ברורה במעמד המורים, ולבריחה של מוחות ממערכת החינוך, ולכן לא מובן למה חוק זכויות התלמיד זוכה לכותרות, בעוד נושא השכר בקושי נדון בציבור. רפורמת "אופק חדש", שהייתה אמורה לטפל בנושא החריפה את המצב, כאשר לטענת מורים רבים שהצטרפו לרפורמה הרפורמה הגדילה את מספר שעות העבודה שלהם, פגעה במשכורת שלהם, והפחיתה בתגמולים שניתנו בעבר למורים על וותק, והשכלה נוספת.
הרפורמה, שנכשלה בהגדלת התקציבים, ניסתה לייצר פתרונות קסם על-ידי שינוי בסדרי עבודתם של המורים, אך במקום פתרונות היא יצרה כאוס במערכת, והובילה להתדרדרות נוספת באיכות ובמעמד מקצוע ההוראה בישראל. עדויות לכך הם דוח השכר האחרון, שדירג את שכר המורים כנמוך ביותר במגזר הציבורי, ודוח הכנסת, שהצביע על כך שצעירים כבר לא פונים למקצועות ההוראה, ולכן נוצר גידול במחסור המורים בארץ.
המאבק בחינוך הפרטי, שהוזכר בכנס הן על-ידי שר החינוך, והן על-ידי חברת הכנסת עינת ווילף, גם הוא דוגמה לנושא שולי ו"סקסי", שזכה לכותרות רבות. אני לא מערער על כך שצריך להלחם בתופעת החינוך הפרטי, אבל צריך לזכור שהוא תוצר של ההתדרדרות במערכת החינוך, ולא גורם שלה. בישראל של שנת 2010 עדיין יושבים ברוב הכיתות בבתי הספר הציבוריים 35-40 תלמידים בכיתה, כאשר ישראל מדורגת במקום כמעט הכי גבוה בדוח ה-
OECD במדד שלילי זה. באירופה הממוצע של תלמידים בכיתה הוא 22, ובארה"ב חוקקו ברוב המדינות חוקים, שמגבילים את מספר התלמידים בחינוך הציבורי ל-20. מחקרים בעולם הראו שמספר תלמידים גבוה בכיתה הוא אחד מהגורמים המרכזיים לירידה בהישגים של תלמידים, אך למרות זאת בישראל החוק עדיין מתיר להכניס עד 40 תלמידים לכיתה.
כשהמצב כל כך עגום במערכת החינוך הציבורית, לא ברור מדוע שר החינוך מתפלא על כך, שהורים שיכולים להרשות לעצמם מחפשים אלטרנטיבות פרטיות אחרות, ולמה הוא נראה מופתע מכך, שההישגים מעידים על פערים בין תלמידים עשירים לתלמידים עניים. השקעת תקציבים במערכת החינוך ושיקום התחלואות התקציביות בה יגרמו גם לחיסול תופעת החינוך הפרטי בישראל, כי הורים לא ישלחו את ילדיהם לחינוך פרטי יקר, במידה והם ידעו שהחינוך הציבורי מבטיח לילדיהם את התנאים שדרושים להם להצליח, כמו מספר הגיוני של תלמידים בכיתה.
האמירה הברורה שהייתה צריכה לכן לצאת מכנס שדרות, והייתה צריכה לקבל כותרות בעיתונים, היא שאם ישראל רוצה לשקם את מערכת החינוך היא צריכה לטפל בראש ובראשונה בבעיה התקציבית, שפוגעת בכל חלקה טובה של החינוך בארץ. רפורמת "אופק חדש" הוכיחה לכולם שאין פתרונות קסם לבעיה של החינוך בישראל, ולכן צריך לומר בקול שרק גידול משמעותי בתקציבים, יוביל לפתרון של רוב הבעיות במערכת.
