זאב ז'בוטינסקי, מחולל ומנהיג התנועה הלאומית הרביזיוניסטית ותנועת בית"ר טבע את המונח "קיר הברזל" כאחד מאבני היסוד של משנתו המדינית. עניינו אדנותנו על ארץ-ישראל והמאבק עם הערבים הכרוך בכך, תוך בחינת השאלה אם ניתן להגיע עימם לידי הסכם.
שתי המסקנות העיקריות אליהן הגיע ז'בוטינסקי הן: האחת, הסכם מרצון הוא מן הנמנע. אינני מתכוון לקבוע שעם ערביי ארץ-ישראל בלתי אפשרי הסכם כלשהו. בלתי-אפשרי הוא רק הסכם מרצון". השנייה: "אולם הדרך היחידה המובילה להסכם כזה היא קיר-הברזל, כלומר, קיומו של כוח כזה בארץ-ישראל, אשר לא יושפע בשום פנים ואופן ע"י לחצם של הערבים. במילים אחרות: הדרך היחידה להשגת הסכם בעתיד, הוא הסתלקות מוחלטת מכל ניסיונות ההסכם בהווה".
בבסיס משנה זו עומדת הטענה בדבר זכותנו ההיסטורית והמוסרית על הארץ הזאת. ז'בוטינסקי קבע את עמדתו גם בהתייחס למצבנו הגיאופוליטי ועל ההבנה בדבר הצורך שלנו לאחוז את גורלנו בידנו. ומכאן, נגזרה עמדתו לגבי המאבק עם הערבים.
על-פי תפיסה זו, חבלי מולדת אין להם תחליף ולא משנה מה יהיה הנימוק. למענם, אמורים ונדרשים בניו של עם להקריב את נפשם.
אנו, כמו כל דור לפנינו וכל דור שיבוא אחרינו, מחזיקים בחבלי המולדת כבפקדון, ואין לאף אחד בכל זמן שהוא הסמכות למוסרם לידי זרים אף אם מדובר בעם רודף שלום וכל שכן כשמדובר באוייבים.
ואולם, כדי שניתן יהיה לפעול באותה דרך, נצרכנו למנהיג שיהיה בעל כוחות ותכונות מיוחדות: חכמת-לב, ענווה, נאמנות, קור רוח, שיקול דעת, משמעת עצמית, אחריות, אומץ לב, כבוד ויראה. הם ההופכים אותו למנהיג שהוא לא רק נבחר אלא קודם כל בחיר במלוא מובן המלה.
כזה היה
יצחק שמיר.
אפשר לומר כי אותה תפיסה של קיר הברזל המתינה לאיש הברזל-המנהיג יצחק שמיר. עליו נאמר כי הוא בעל עצבי ברזל. הוא לא נהג לדבר על עצמו או על מעשיו. בכלל, מיעט לדבר ועשה הרבה. ואולם, בדבר אחד הוא ראה לנכון להכריז עליו קבל עם ועדה והוא --שלא מסר אפילו רגב אחד מארץ-ישראל.
על-כך נהג הלגלגן העיתי, הרציונליסט כביכול, להעיר: "וכי על זאת כל תפארתך?". יצחק שמיר לא היה עונה לו כלל. אך לנו מותר גם מותר. הציווי לשמור על ארץ ישראל הוא ציווי מעל לזמן ולמקום. כך ראה זאת יצחק שמיר וזה היה המצפן שעל-פי הכוונתו הוא הלך ופעל. אי-אפשר היה להזיזו מכך, בין בדברי חלקות ובין באיומים. ככל שהפעילו עליו לחץ, כך הקשיח יותר את עמדתו, באומץ ובתעוזה. הכל ידעו את עמדתו והיו שיחסו לכך עקשנות יתרה, ועוד. אבל גם המתנגדים הגדולים ידעו כי יש לכבד אותו, שניתן לסמוך עליו וכי יפעל בשיקול דעת, באחריות ובזהירות. יוצאים מהכלל הם שונאי ישראל, ששינאתם העבירה אותם על דעתם, או להבדיל אותו האספסוף האינטלקטואלי הרציונלי כביכול, שאפילו המציאות הקשה לא לימדה אותם דבר.
יצחק שמיר אינו שומר מצוות כפי שנהוג לומר. אבל מי שהכירו וראה אותו עומד בבית הכנסת בתפילת כל נדרי בערב יום כיפור, את ארשת פניו, ואת אהבתו למורשת היהודית, יכול לומר, ולא יהיה זה בבחינת לשון הגזמה, שהוא יהודי מאמין גדול.
נהוג היה להאשימו כי הוא "אינו עושה דבר", או ש-"אינו מתקדם דיו" ועוד. בחינה הגונה של רשימת הישגיו מגלה כי היא מהגדולות ומהחשובות שהיו לנו.
פרק מפואר בתולדות ישראל הוא רשם בעת שעמד בראש מחתרת הלח"י, שיחד עם האצ"ל הנהיגה את המאבק שהביא לגירושו של השלטון הבריטי ששלט אז בארץ. וכמו-כן בתפקיד המרכזי אותו מילא בעת שירותו במוסד. יצחק שמיר מוכן היה למסור את נפשו למען עם ישראל וארץ-ישראל, והסתכן בכך רבות.
רשימת הישגיו בעת ששימש בתפקידו כראש הממשלה, מרשימה. בגדר זה ניתן להזכיר את תנופת ההתיישבות הגדולה ברחבי יהודה שומרון ועזה, את ההסכמים האסטרטגיים (כלכליים וצבאיים)שנחתמו בזמנו עם ארה"ב(כן אותה ארה"ב שהמימשל שלה היה עויין לו באופן בולט), את ההתפתחות הכלכלית, את מעמדנו האיתן בקרב אומות העולם(למרות עמידתו האיתנה והבלתי מתפשרת בכל הקשור לדרישה שהופנתה כלפינו להסכים לויתורים טריטוריאלים), את חידוש ויצירת יחסים דיפלומטיים עם ארצות חשובות, את חידוש העליה לארץ ישראל בעיקר מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה והצלחת קליטתם בארץ ועוד. הכל זוכרים את אורך הרוח והחוכמה הרבה שהפגין בעת מלחמת המפרץ הראשונה (כשטילי סקאד נשלחו והתפוצצו ברחבי ישראל).
אפשר אף לומר כי דווקא אותה עמידה איתנה של יצחק שמיר היא זו שהביאה את הערבים בפעם הראשונה לשבת עמנו למשא-ומתן ללא כל תנאים מוקדמים. כעובדה, עד אותו מועד(להבדיל מהמשא-ומתן שנוהל עם המצרים)לא הסכימו הערבים לשבת עמנו סביב אותו שולחן.
היום ידוע לכל כי את התשתית הבסיסית למערכת היחסים שבסופה הגענו להסכם שלום עם הממלכה ההאשמית שבעבר הירדן, הניח יצחק שמיר.
הרי אין כלל להשוות בין מצבה של מדינת ישראל בעת שקיבל לידיו את התפקיד בשנת 1983, לבין מצבה בעת שהעביר את התפקיד לבא אחריו בשנת 1992.
חשוב לציין כי הישגים אלה הושגו בחלקם בתנאים בלתי אפשריים ובנתונים קשים. את כל זאת הוא לא עשה לבדו. לצורך כך, הוא הסתייע באנשים טובים שבחר. אולם, מנהיגותו היא זו שאיפשרה להגיע לאותם הישגים.
לפני ימים אחדים התקיים ערב למלואת 95 שנה ליצחק שמיר.
כל מי שהאזין לקולו ולדבריו של יצחק שמיר(מתוך קטעי סרט שהוקרנו), לא יכול היה שלא לחוש ביתר שאת את החרדה לגורל עם ישראל.
מעשיו ופועלו, יירשמו בתולדות עם ישראל ביחד עם אותם בחירים שקדמו לו ושלתרומתם הייתה השפעה מכרעת לדורם ולדורות שבאו אחריהם.
התנועה הציונית בכללה והתנועה הלאומית בפרט הוציאו מקירבן לוחמים אמיצים בעלי אומץ תושיה ויוזמה, ומהן באו מנהיגים גדולים, פורצי דרך. ליצחק שמיר מקום של כבוד ביניהם.
הערכה, כבוד ואהבה למנהיג יצחק שמיר.
