ארצנו היפה והזוהרת שולחת לנו אלף חיוכים, ושמש חביבה יצאה לשוח. בזמן שרוח הקודש קורעת את המדינה, יצאתי לתור את
הארץ. אכן ארץ נהדרת. צריך לנסוע לצפון לפגישה במועצה האזורית מטה אשר. בדקתי קצת ברשת מה יש לראות בסביבה, במידה שיהיו לנו כמה דקות פנויות לפני הפגישה. אז אחרי שסיירנו בכפרי הגליל ג'דיידה ומכר, שוטטנו בין השיחים המסתירים - ללא הרבה הצלחה - את השרידים האחרונים של הכפר אל-סמיריה, שהיה פה עד 1948. היום הכפר הרוס, תושביו פזורים בערי הגליל ובחו"ל, וכאן מנסים רק לשכוח. אז אני באתי כאן כדי לזכור.
לא הרבה נותר מהכפר, השוכן 6 ק"מ צפונית לעכו, בין קיבוץ לוחמי הגטאות שהוקם על אדמותיו, לבין מושב העובדים רגבה. כיום שוכנים משרדי המועצה האזורית מטה אשר ממש על בתי הכפר. למרגלות המדרגות של הכניסה למבנה המועצה, פרוס בית הקברות של הכפר, שנותר על מכונו כמעט בשלמותו.
לא הרבה שרד מהכפר, אבל מספיק כדי לזכור ולספר את שהיה כאן: מסגד הכפר שהוקם בשנת 1936 נותר שלם אך פתחיו אטומים, ובית הקברות נותר שלם, כאמור. עשרות בורות המים שחפרו התושבים, ומהם הם שאבו את מימיהם - נסתמו ונאטמו. גם הכביש הישן שחיבר את עכו עם צפון רצועת החוף (ראש הנקרה, בירות וכולי), ושחצה בעבר הרחוק את הכפר - נותר שומם עם הקמתו של הכביש החדש, אך הוא עדיין קיים. וכמובן, שיחי הצבר לא נמחקו, והם ממשיכים להנכיח את המציאות שאותה מבקשים יושבי המקום הנוכחים למחוק.
זה לא נמאס לראות עוד ועוד ישובים שלמים, שנמחקו על-ידי ישראל אחרי 1948. רק כשנחשפים לגודל ולעוצמת ההרס שבוצעו כאן - מתחילים להבין את האסון שעבר על המרחב הזה, במקביל לניצחון של ישראל במלחמה. ניצחון ואסון שהפך לחלק מחיי היום-יום.
גם המבצר הצלבני סומיליריה נותר על מכונו. מבצר זה הוא המקור לשמו של הכפר, שגם אותו הקימו הצלבנים, בצמוד לדרך החשובה שעברה במקום. המבצר הצלבני הוקם, ככל הנראה, על בסיסו של מבצר קדום יותר. המקום אוכלס מחדש במאה ה-16 על-ידי משפחות ערביות, שעסקו רובן ככולן בחקלאות. בשנת 1814 הושלמה אמת-המים שסיפקה מי שתייה לעכו, מים שמקורם במעיינות כברי, מרחק של 12 ק"מ. האמה מלווה את כביש 4, והקטע הסמוך לקיבוץ לוחמי הגטאות הוא הקטע המרשים שבה.
הקיבוצים מסתירים בנוף פצעים מדממים, שכמובן ניתן שלא להתייחס אליהם ולהמשיך בשגרת היום-יום. אך יש קהילות שלמות שפצעים אלה שינו את חייהן, ולא לטובה, והם ממתינים ממש מעבר לפינה ליום שבו ישובו לבתיהם שהוחרבו ולקרקעותיהם שנלקחו על-ידי אותם קיבוצים.
זה לא עניין של שמאל או ימין, שחור או לבן - יש כאן נושא שיש לתת עליו את הדעת. במאמר זה, ובאמצעות כפר אחד מבין רבים, אני מבקש להציג רובד שבדרך-כלל מעדיפים שלא להזכיר.
אסיים בקטע שנכתב בשנת 2008 על-ידי ג'הד יוסף סאיה - מילידי הכפר אל-סמיריה, שאף ביקר בו לפני תריסר שנים (הקטע נכתב במקור באנגלית, וכעת תירגמתי אותו לעברית):
"נולדתי באל-סמיריה, ובשנת 1998 ביקרתי בפלסטין בפעם הראשונה [מאז 1948]. מובן שביקרתי במקום הלידה שלי, בכפר היפה שלנו. ראיתי את המסגד וביקרתי בבית הקברות. זה היה ביקור מרגש מאוד, לנוכח ההרס הרב והכמעט מוחלט. זה מקום מאוד נאה, לצד הדרך הראשית המחברת את עכו עם צור וצידון. אני מאחל לכל עמנו שיתאזרו בכל הסבלנות האפשרית והתקווה. דרישת שלום לכולכם".
