מעשה שמעון ולוי בשכם - 'תג מחיר'?

העובדה שהתורה הכריעה בשני המקומות (פרק ל"ד ופרק מ"ט) בדרך שונה בשאלה המוסרית הקשה, אפשר שהיא מצביעה על כך ששני הצדדים שקולים. היה אפוא מקום לשיקול דעתו הערכי של יעקב, שהובא בצוואתו, ולפיו היה על בני יעקב לקיים את הסכם שכם, שנכנסו אליו בפזיזותם, עם כל הקושי שבו. היה גם מקום לשיקול שהנחה את שמעון ולוי להפר את ההסכם ולהכריע את ההתמודדות בעורמה ובחרב. בין האפשרויות הייתה חייבת לבוא הכרעה. כאן יש לתורה עמדה בלתי מתפשרת. ההכרעה שיש לנהוג על פיה הייתה זו של האב, ראש השבט, המנהיג, כלומר, של יעקב אבינו. האחריות לגורל בתו הייתה עליו, והאחריות מעניקה סמכות, בנוסף לסמכותו הטבעית כאב וכמנהיג. כששמעון ולוי מרדו בסמכותו הם נידונים גם כמפֵרי ערכי האמת שיעקב הציב בחזית המאבק. למרות מסירותם לאחותם, היה על שני האחים לתת על כך את הדין.

הנחה ראשונה: התייחסות התורה להריגת אנשי שכם בידי שמעון ולוי היא דו-ערכית. בפרשתנו אמירתו של יעקב שידרה רק חשש ופחד, ואולי פחדנות מפני תגובתם של אנשי הסביבה, חשש שלא התממש:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.

לעומתו - שמעון ולוי נראים כמי שאמרו בוויכוח את המילה האחרונה, הערכית והאמיצה: וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ.

לעומת זאת, בדבריו של יעקב אל בניו ביומו האחרון - מילתו של יעקב היא ערכית וחמורה נגד המעשה של שמעון ולוי, והיא גם גוררת אחריה עונש חמור של שלילת נחלתם בארץ. נראה שהתורה הסכימה עם אמירה זו.

אמירה דו-ערכית זו אכן מקשה על התמודדותנו עם כוונת התורה, ומעמיקה את המחלוקת הפנימית בתוכנו, כיוון שכל צד יש לו על מי שיסמוך, ודרושה הכרעת אמת.

הנחה שנייה: הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ט') ראה בהריגת אנשי שכם עונש על עוונם, שלא דנו את שכם על אונס דינה, אף שבני נח נצטוו על הדינים. הרמב"ן (בפרשתנו) השיג עליו, וראה בהריגה מעשה נקמה על רשעתם של אנשי שכם, ששיתפו פעולה עם שכם בן חמור במעשהו בכך שהסכימו להימול כדי להצדיק את פשעו בדינה למפרע. אנו נלך בדרך שלישית: פעולתם של שמעון ולוי בשכם הייתה בראש ובראשונה מבצע חילוץ, וכמתואר בסוף פעולתם: וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ. השניים חילצו את דינה השבויה-החטופה מביתם של חמור ושכם, והשיבוה לביתה.

האם היה צורך להרוג את כל הזכרים (= אנשי המלחמה) בעיר כדי לחלץ את דינה מבית שכם? לא בטוח! אך אפשר שכן. מכל מקום, מי שיודע דרך לחילוץ של נערה מארמון המלך בלא להרוג את כל יוצאי הצבא (החולים וכואבים את מילתם), שיקום ויציע אותה!

האם ישנה הצדקה מוסרית להרוג צבא, אוכלוסיית עיר שלמה, כדי להציל נערה אחת? נזכיר שאברהם עשה זאת לאנשי ארבעה צבאות, כדרלעומר וחבריו, בעת שבא לחלץ מתחת ידם את לוט האחד ומשפחתו. עוד נזכיר שמלחמת טרויה פרצה על חטיפתה של אישה אחת, הלנה אשת מנלאוס מלך ספרטה, בידי פאריס בן מלך טרויה. הייתה זו מלחמה עקובה מדם בת עשר שנים. נוכל להניח שהיו בשכם החיווית של חמור מאות 'זכרים' שנהרגו בעת חילוץ דינה. האם היום היינו מאשרים, מבחינה מוסרית, פעולת חילוץ של גלעד שליט במחיר של מאות הרוגים, כולם אזרחים תומכי חמאס? אני מניח שכן!

כאן ורק כאן, ולאחר שקבענו שמעשה שמעון ולוי היה פעולת חילוץ, נתחבר מחדש עם פירושיהם של הרמב"ם והרמב"ן. הרמב"ם מפרש שבני נח נצטוו על הדינים, כלומר לדון את הפושעים, וכמו שנאמר: "שופך דם האדם - באדם דמו יישפך". על תושבי שכם היה מוטל לדון את שכם בנו של נשיאם על האונס ועל החטיפה. אומנם אי-אפשר לדון עיר שלמה על מה שלא עשו, אך תושבי שכם שיתפו פעולה בדרך פוזיטיבית עם תועבת בן נשיאם בכך שהסכימו להימול כדי לאלץ את בני יעקב לעמוד מאחורי תנאם, ולאפשר לשכם להחזיק את דינה החטופה בידיו לאורך ימים. זו אינה סיבה להורגם לכתחילה, אך בעת שנדרש לחלץ את דינה לא היה צורך גדול להתחשב במשתפי הפעולה עם התועבה, ולהימנע בשל סכנת הריגתם מן החילוץ.

אלא שאם כך, יפה עשו שמעון ולוי שחילצו את דינה מבית שכם במחיר הדמים הנזכר. ומדוע הסכימה התורה עם יעקב אבינו שנישל אותם מנחלתם בארץ?

למעשה של שמעון ולוי היה גם צד שני. חמור ושכם בנו הגיעו אחרי האונס והחטיפה לבית יעקב לצורך משא-ומתן על גורלה של דינה. יעקב ובניו יכלו לסרב לדון עמם, לפחות כל עוד הם ממשיכים להחזיק בדינה בכוחם כשליטים. אפשר שבני יעקב פחדו מלנקוט צעד כזה. אך נראה שהם העדיפו את המשך יחסי השכנות הטובה עם תושבי שכם, והציעו תנאי לנישואין - תנאי שהם לא האמינו שהנשיא חמור ושכם בנו יעמדו בו. התנאי היה כידוע חיתוך עורלת כל אנשי העיר. בני יעקב הציעו זאת 'במרמה', כלשון הכתובים. הם היו בטוחים שחמור ושכם יודו שאינם יכולים לקיים את התנאי, וישיבו את דינה. אם חלילה ירצו לקיים את התנאי ולהותיר את דינה אצלם, יש להניח שאנשי העיר יסרבו להצעה למול את עורלתם רק כדי לתת לגיטימיות לאונס ולחטיפה, ושמא אף ידיחו את השליט ובנו מתפקידם.

כאן הפתיעו אותם חמור ושכם ואנשי עירם. הם קיבלו את התנאי, ושילמו את המחיר הנורא של מילת עורלתם. כאן למדנו: לעולם אל תציע תנאי מדיני מהנחה שהצד השני לא יעמוד בו!

מכל מקום, לאחר שהצד השני עמד בתנאי, ונגד כל התחזיות, עלתה השאלה האם היה על בני יעקב לכבד את התנאי, ולהסכים בעל כורחם לנישואיה של דינה לשכם הנימול, או שמא היה עליהם להמשיך ולהתייחס אל שכם כאל אנס וחוטף, ואל סביבתו כמגבה אותו בפשעו, וכן לראות את המשא-ומתן ככפוי מול לוע אקדח החטיפה וממילא כבלתי מחייב. דוגמה להכרעה בדרך השנייה היא המשא-ומתן שהתנהל בשנת תשל"ב בין נציגי צה"ל לחוטפי מטוס 'סבנה', שאיימו לפוצץ את המטוס על נוסעיו בנתב"ג. החוטפים הסכימו לכניסתם של רופאים וטכנאים לסייע לכמה מן החטופים, וקיבלו במקום רופאים את לוחמי סיירת מטכ"ל (אהוד ברק היה המפקד, ובנימין נתניהו נפצע בפעולה. אך זה סיפור אחר). איש אינו מעלה על דעתו שהייתה זו הערמה בלתי הוגנת.