הראית איזה יופי?

ארתור קריסטל פרסם ב"ניו ריפבליק" ביקורת על ספר חדש מאת אומברטו אקו, המחבר המפורסם של "שם הוורד". הפעם הוציא אקו ספר מקיף על תולדות מושג היופי. מדובר במושג שהותר מחדש "לבוא בקהל" בשנים האחרונות, לאחר כמה עשורים שבהם שלטו במחלקות למדעי הרוח תפיסות דה-קונסטרוקטיביות והדיבור על יופי כמושג בעל תוכן משמעותי בעבור כל בני האדם היה בגדר "שיח מדכא".

ובכן, למעשה, שאלות פילוסופיות הקשורות ליופי ולאסתטיקה העסיקו את ההוגים משחר ההגות המערבית ועד היום, מה שמראה שגם כאשר מדברים על יופי הוא נוטה לחמוק מהגדרות. המושג אסתטי גם עבר תהפוכות רבות בדרך היווצרותו - הציורים של אנשי המערות נוצרו לצרכים מאגיים שונים, אך לא למען "היופי כשלעצמו". בהגותו של אפלטון יופי היה ביטוי להרמוניה של הצורות העליונות ביקום. לאחר מכן, אצל הנוצרים, היופי היה ביטוי לכוחות היצירתיים של האלוהות, כאשר יצירות האמנות רק מביעות אותה. בעידן המודרני היופי "התגרש" מהמטפיזיקה ומהדת והפך להיות מושג בפני עצמו - לא ביטוי של אידיאל אלא סממן של דברים ריאליים. כלומר, עדיין קיימים חוקים בסיסיים של הרמוניה, אבל הם כבר לא מבטאים "אידיאל עליון". כשם שהכוכבים באסטרונומיה המודרנית לא מבטאים את חוקי הגיאומטריה, אלא את החוקיות המורכבת של עצמם, כך גם יצירות האמנות קיבלו "חיים משלהן".

לכן, דווקא בעידן המודרני הוויכוח סביב שאלת היופי הפך לאינטנסיבי ביותר - מה על האמן לעשות? האם עליו רק "להחזיק מראה" אל מול הטבע או להוסיף ממד של ביטוי עצמי? האם על האמנות לבטא את ההרמוניה או דווקא את הרנדומליות של היקום? האם קיים קריטריון לשאלה "מהו יפה?", או שמא כל אחד קובע מה יפה עבורו? האם יופי אמיתי הוא מרגש ומטלטל או שמא דווקא ריחוק רגשי מאפשר הערכת יופי בלתי משוחדת? האם היכולת להעריך יופי טמונה בגנטיקה שלנו? אומברטו אקו פורס את כל הדיונים בנושא בכישרון, בשפה רהוטה ומתוך ידע רחב. ולאחר כל הדיונים, אמת אחת לגבי היופי נשארת בטוחה, כפי שבאה לביטוי במשפטו של אוסקר ויילד: "האדם הנו רעב ליופי. קיים בנו חלל". היופי ממלא משהו בנפש שלנו - משהו מוחשי וברור, ועם זאת משהו שמתעקש לחמוק מעבר לניסוחים ברורים.