ואם תוכרז מדינה פלשתינית באופן חד-צדדי

כתב המנדט הארץ ישראלי הוא המקור המשפטי המחייב מבחינת המשפט הבינלאומי באשר לזכויות הריבונות על ארץ ישראל. מאלפת היא העובדה שהצהרת בלפור התקבלה באהדה לא רק על-ידי מעצמות המערב, אלא אף על-ידי מי שראה עצמו מנהיג הערבים, האמיר פייסל. בהסכם פייסל-ויצמן מיום 3.1.1919 הכיר פייסל בשאיפותיו הלאומיות של העם היהודי, וכן בזכותו לכונן מדינה יהודית בשטח ארץ ישראל. בהסכם עצמו דובר על שיתוף פעולה אמיץ בפיתוח האזור, ועל עידוד העלייה היהודית "בקנה מידה רחב" וביישוב מהיר של העולים על הקרקע "בהתיישבות צפופה".

הפגיעה הראשונה בשלמותה הריבונית של ארץ ישראל המנדטורית נעשתה בעצם הקמת האמירות ההאשמית ממזרח לנהר הירדן ב-1922, שהפכה לממלכת ירדן בשנת 1946, וזאת בניגוד לסעיף 5 לכתב המנדט. חלוקת הארץ הראשונה נבעה כתוצאה מהתחייבויות סותרות של בריטניה לבית המלוכה ההאשמי וליהודים במהלך מלחמת העולם הראשונה, מבלי להתחשב כלל ב"עם הפלשתיני", שטרם בא לעולם.

עד מחצית שנות ה-30 כלל לא עמדה על הפרק הקמת מדינה דוברת ערבית בשטחה המערבי של ארץ ישראל המנדטורית. נהפוך הוא: הקמת מדינה דוברת ערבית בשטח שממזרח לנהר הירדן, היה בה כדי לפתור את בעיית חלוקת ארץ ישראל בין היהודים לדוברי הערבית באמצעות גבול ברור, אף שההחלטה לגבי הקמתה נבעה משיקולים אחרים. אמירות עבר הירדן הייתה כמעט ריקה מאדם וקליטת מהגרי 1948 בשטחה יצרה את אותה מסה קריטית הדרושה לקיום מדינה. עד תפיסת חבלי יו"ש בידי ישראל ביוני 1967, שררה הסכמה שירדן היא בפועל "מדינה פלשתינית", משום היות "הפלשתינים" (שם נרדף למהגרי 1948) רוב בשטחה.

סיפוח חבלי יו"ש על-ידי ממלכת ירדן במלחמת העצמאות לא זכה מעולם להכרה בינלאומית. מבחינת המשפט הבינלאומי מעמדה של ירדן ביו"ש היה מעמד של כובש, עד שסולקה ממנו בידי ישראל ביוני 1967. לכן נטילת יו"ש מממלכת ירדן אינה יכולה להיתפס ככיבוש.

בהחלטת החלוקה מ-1947 שורטטו גבולותיהן של מדינה יהודית ומדינה ערבית ממערב לירדן. מבחינה משפטית פורמלית קיים ויכוח איזו החלטה בינלאומית גוברת: כתב המנדט שהכיר בזכות העם היהודי על כלל שטח המנדט – או החלטת החלוקה שצמצמה את זכותו לחלק מסוים בארץ ישראל המערבית. אך מבחינה משפטית מהותית, גם אם בהחלטת החלוקה הוכרה הזכות של תושבי הארץ דוברי הערבית למדינה משלהם – הרי שהם הפסידו אותה לנוכח תוקפנותם ב-1948.

זכות ישראל לשמור על שלמותה הטריטוריאלית היא כאמור מאבני היסוד של המשפט הבינלאומי. לכן, יש לה סמכות לא רק לחסל כל עובּר מדיני התובע עצמאות על חשבון שטחה, אלא אף למנוע ממדינות זרות להתערב בנעשה בשטח שבתחום ריבונותה.