אינני יודע אם יש רבים ששואלים את השאלה הזאת בקול רם או בכלל, אבל זה לא מפני שלא מייחלים לקץ כי אין להם סיבה לייחול כזה, אלא מפני שלא כל כך מכירים את השפה הזאת. לכן, במקום לשאול מתי יבוא הקץ למצוקות שהיו שמחים מאוד להשאיר מאחוריהם, שואלים מתי זה כבר יסתיים או ייגמר. יוסף הצדיק ישב בבית הסוהר, לאחר שסירב לבגוד באדונו עם אשתו והיא העלילה עליו שהוא יזם את ניסיון הבגידה, כזכור מסוף הפרשה הקודמת, ובאופן טבעי הוא ייחל מאוד לקץ מאסרו בבית הסוהר. מן הסתם הוא גם ייחל מאוד לחזור אל ביתו של אביו האהוב, אבל על זה התורה לא מדברת בכלל. הוא כמו השלים עם היותו עבד, אבל רצה מאוד להשתחרר מבית הסוהר.
על כן, כאשר נקרתה לו ההזדמנות להעביר בקשת חנינה לפרעה, הוא עושה זאת ומבקש משר המשקים (פרק מ' י"ד): כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה. זה היה לאחר שפתר לאסיר הנכבד, שר המשקים, את חלומו לטובה בהודעה שישוב לשרת את פרעה, כלומר שיישאר בחיים. לחיזוק בקשתו הוסיף להסביר כי הוא חף מפשע ואין שום הצדקה למאסרו: [ט"ו] כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. אבל שר המשקים שחזר לשרת בארמונו של פרעה, שכח את יוסף: [כג] וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. נו טוב, נכון שהוא טוען לחפותו וגם בישר לו בשורה טובה, אבל הוא בסך-הכל עבד. ואז מגיע הקץ למאסרו של יוסף בפרשת השבוע שלנו:
(פרק מ"א) [א] וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר. (רש"י): וַיְהִי מִקֵּץ - כתרגומו 'מסוף' וכל לשון קץ - סוף הוא. אבל סוף של מה? בדרך כלל, כל מִקֵּץ בתורה מתייחס לסופו של תהליך, שמהקץ הזה מתחיל משהו חדש כתוצאה של התהליך. כאן זה שונה; ברור לגמרי ש-קֵּץ פירוש סוף כנ"ל, אבל אין שום קשר בין מה שהיה קודם לבין מה שקורה עכשיו, ואפילו להפך, זה ממש ניגוד. הפשט הוא שבחלוף שְׁנָתַיִם יָמִים מאז בקשתו של יוסף משר המשקים שימליץ עליו אצל פרעה לחנינה, פרעה חלם וזה מה שהניע את שחרורו של יוסף, אבל השחרור אינו תוצאה של סיום תקופת המאסר. האבן עזרא אומר שהמילה קץ יכולה לבוא במשמעות של תחילת תהליך. למשל (דברים ט"ו): [א] מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: ברור שמדובר בתחילת השנה השביעית, שאז מתחילה שנת השמיטה, וזה מה שמעיר האבן עזרא על הפסוק.
במקום אחר (במדבר י"ג) האבן עזרא אומר בפירוש: יש מקץ שהוא תחילה ויש מקץ שהוא מסוף (...). בהקשר שלנו הוא אומר בפשטות שמדובר בסוף של משהו, אבל הכתוב לא אומר בפירוש סוף של מה, ומביא דוגמאות לניסוח דומה בהקשרים אחרים. כאמור, הפשט הוא שמדובר בקץ של אותן שתי שנות המתנה שחלפו בין בקשת יוסף משר המשקים שיבקש מפרעה חנינה בשבילו ובין חלומות פרעה. מבחינת יוסף, ברור שהשנתיים האלו הן הקשות ביותר עבורו. א' - מפני שכל יום במאסר מצטבר ונוסף על הימים שקדמו לו, וב' - מה שחשוב יותר, הייתה לו תקווה לשחרור באמצעות שר המשקים והיא נכזבה. שני הפירושים במילה קץ מבטאים היטב את מה שעובר על יוסף; מצד אחד השנתיים האלו הן התקופה הקשה ביותר במאסרו, ומצד שני בסיומן הוא זוכה לגאולה מוחלטת.
מכאן לומד כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' רעיון שבעיניי הוא נפלא; קץ מתפרש במשמעות של סיום ובמשמעות של התחלה, מכאן שמדובר בשלב שהוא בין לבין, סוף של תקופה והתחלה של תקופה חדשה, סוף הגלות והתחלת הגאולה. מההסבר הזה אפשר אולי להבין את הפסוק לקראת סוף ספר דניאל [פרק י"ב]: וַיֹּאמֶר לָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת. השאלה עַד מָתַי מתייחסת להווה, ככה זה בעברית וגם בלשון הקודש, בעוד קֵץ הַפְּלָאוֹת הוא משהו עתידי, אז מה פירוש עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת? עד מתי תימשך הגלות אנחנו שואלים וזה גם מה ששואל דניאל, אבל ידוע לו שמיד בסופה יתחוללו הפלאות של הגאולה האמיתית והשלמה וזה מה שמעניין אותו, אז הוא כורך את שתי השאלות במשפט אחד: עד מתי תימשך הגלות ומתי כבר נזכה לפלאות של הגאולה.
בעניין הגאולה ידוע שאנחנו מחכים לקץ הימין. לכאורה, מתאים יותר לומר 'קץ הימים', מה זה קץ הימין? גם הביטוי הזה לקוח מדניאל, והן המילים האחרונות של ספרו: וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין: יש פה קץ פרטי (של חיי דניאל בעולם הזה) וקץ כללי המכונה קֵץ הַיָּמִין.
קץ הימים וקץ הימין קֵץ הַיָּמִין הוא קץ שמגיע בקו החסד, כי הימין הוא נתיב החסד, כידוע בקבלה שמידת החסד בנפש ממוקמת בזרוע ימין בעוד מידת הגבורה מקומה בזרוע שמאל. יש גם קץ בקו השמאל, קו הגבורה והדינים והוא מכונה קץ הימים. מהקו הזה, הקו של הדינים, מתמשכת הגלות הארוכה מדי כמו שמאותו קו של דינים הושלך יוסף לבית הסוהר למשך שתים-עשרה שנה. מסיפורו של יוסף אנחנו למדים כי דווקא כאשר מתגברים קשיי הגלות, דווקא אז יש לצפות שיגיע כבר קץ הימים ומיד, בלי שום שהיות יפציע קץ הימין. שהרי זהו התהליך שאותו למדים מפרשת השבוע ומגלגוליו של יוסף כעבד, כאסיר וכמשנה למלך מצרים לאחר שחרורו. במילים אחרות, קו הימין, כלומר הגאולה עצמה, קיימת בתוך הגלות, הנובעת מקו השמאל. והחושך המתגבר רק מאשר את האבחנה כי מה שחסר זה רק זיכוך סופי של הגלות כך שתיחשף הגאולה.
שהרי הגלות נמשלה לחושך, כמו שאומר הנביא ישעיהו (פרק ס'): [ב] כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. וידוע לכל משכים קום כי בסוף הלילה מתגבר החושך ביותר עד שלא רואים כלום. כך גם בגלות, מצויים בחושך מנטלי כזה שלא רואים לכאורה שום ייחוד בעם ישראל. כמו שמנסח זאת משורר התהלים (פרק ע"ד) [ט] אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ; אֵין עוֹד נָבִיא, וְלֹא אִתָּנוּ יוֹדֵעַ עַד מָה. בתחילת הגלות עוד ראינו משהו; בגלות הראשונה היה לנו את דניאל שהזכרנו לעיל, את עזרא ונחמיה ורבים אחרים שעם ישראל האמין בהם ונשמע להוראותיהם. גם בתחילת הגלות השנייה היו לנו מנהיגים ומורי-דרך מורמים מעם, אבל בהדרגה ועם הפיזור הגדול של עמנו, הבלבול הלך וגבר עד שהגענו לחושך בו אנו מצויים כעת. כל כך התרגלנו לחושך עד שחושבים שזה אור וכך גם קוראים לו.
יוסף לא שגה באשליות וממנו עלינו ללמוד. כאשר היה בבית הסוהר, לא שכח לרגע שאין זה מקומו הראוי לו למרות שקיבל מינוי מכובד כממונה על כל האסירים. הוא ידע שישתחרר, סמך על הקב"ה בשלמות, אבל השגיאה שלו הייתה בכך ש"עשה השתדלות" בלשון ימינו, ביקש סיוע לשחרורו מבשר ודם, משר המשקים. כי לפי ערך מדרגתו הרוחנית, זה נחשב פגם בביטחון שלו בה' ועל כך נענש בשנתיים נוספות בכלא. אגב, מבחינה זו הוא היה במדרגה גבוהה אף מזו של אביו יעקב, ששלח מנחה לעשו ואף קרא לו "אדוני" ולא מצאנו שזה נחשב לו לחטא. כי יעקב היה קשור מעט לענייני העולם, קצת הושפע מהם, אבל יוסף היה לגמרי למעלה מהעולם. הוא השפיע על העולם כידוע ומפורסם מפרשת השבוע שלנו ואילך, אבל העולם לא השפיע עליו.
ליוסף נולדו שני בנים; לראשון הוא קרא מְנַשֶּׁה, והנימוק: כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹקִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי, וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי. זה מובן, בשם הזה הוא מודה לאלקים שהביא אותו למעמד כל כך גבוה ומכובד בו נשכחו כל צרותיו הראשונות. אבל בחייו של אדם, אפשר שהמצב ישתפר עד כדי שיכחת הצרות הראשונות בלי שיתחולל שינוי מהותי. גם מינויו לאחראי על האסירים היווה שיפור משמעותי ביחס למעמדו של אסיר רגיל ואותו דבר לפני כן, התפקיד של מנהל המשק אצל שר הטבחים זה יותר מסתם עבד. אבל זה עדיין עבד ועדיין אסיר. יש שיפור, אבל לא שינוי מהותי. בשמו של הבן השני הוא מכריז כי חל שינוי מהותי בחייו (פרק מ"א): [נב] וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי, קָרָא אֶפְרָיִם: כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹקִים, בְּאֶרֶץ עָנְיִי. דווקא במקום שאליו אני הכי פחות שייך, במקום אליו נקלעתי כעבד המשועבד לגחמות אדוניו ואשתו ואחר כך כאסיר מנושל מכל זכות אנושית, דווקא שם הגעתי לכך ש-הִפְרַנִי אֱלֹקִים.
כאן מגלה לנו יוסף את סודה של הגלות. כאמור
ברשימה הקודמת, לפרשת וישב, יוסף לא התמכר לרגשות שליליים, לא כעס ואף לא מרירות, הוא דבק בה' יתברך ומתוך כך נשא חן בעיני כולם ואף הצליח לשפר את מצבו במידת האפשר. כעת מתברר שדווקא בהיותו בגלות הוא זוכה להגיע למדרגה הרוחנית הכי נעלית וכפועל יוצא, גם למעמד של שליט בארץ מצרים. בכך הוא פרץ עבורנו את הדרך וגם הורה לנו כיצד עלינו להבין את עניין הגלות. שכן כולנו, כל עם ישראל נקראים על שם יוסף, בפיו של משורר התהלים (פרק פ'): [ב] רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה; נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף; יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה. הרי בעקבותיו ירדו כל בית ישראל לגלות במצרים, גלות קשה שבעקבותיה זכינו לקבל את התורה במעמד הר סיני.
וכך גם בגלות הארוכה הזאת, שדווקא מתוך קשיי הגלות תצמח הגאולה האמיתית והשלמה, כמו שאומר איוב (פרק כ"ח): קֵץ שָׁם לַחשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת. שמתוך ה-אֹפֶל וְצַלְמָוֶת יתגלה האור הגדול של הגאולה האמיתית והשלמה מיד ממש.
