כששומעים הישראלים על ניצב משטרתי החשוד בעבירות מין חמורות, רובם המכריע, לפחות על-פי העיתונאים שבהם וכן מקביליהם הטוקבקים ברשת, מיד כולם ככולם נעמדים על רגליהם האחוריות ומגינים על ניצב אורי בר-לב.
ציבור הימין הכעסני הרועש והמסית, לא הפסיק להשמיע את צלצוליו נגד הגב'
אורלי אינס, עוד בטרם נחשפה בשמה ובפניה. הם לא האמינו איך זה שמישהי מעזה להתלונן נגד שוטר, ניצב, שלא לומר סמל לאומי. לפתע נהיו הם כולם לאחרוני הרבנים החשוכים הפוסלים מראש את התלונה של ההיא עם הרחם והשחלות.
עוד בבוקר היום בו אורלי אינס חשפה את עצמה ואת פניה לציבור, פרסם העיתון 'ישראל היום' את כותרתו הטוענת לפרשה בדבר סיפורים ובגידות אסורות מחדר המיטות. כשבמרכזה יש את א', מ' וניצב משטרתי אחד באמצע. העיתון הציג זאת כאילו מען 'השלישייה השובבה', רחוק אלפי מונים מאונס ומהטרדות מיניות חמורות ביותר.
זו הייתה גם הגישה הכללית מצד שאר העיתונים, אשר לטענתה המוצדקת של אורלי אינס, שפכו את דמה והפכו אותה לרכוש הציבור תוך התעללות ציבורית עוינת. והנה, אותה א' חושפת את עצמה, וכל המנוולים שרק שעות קודם לכן הטיחו האשמות כואבות ומכאיבות בקרבן - מקרקרים סביבה והופכים אותה לגיבורה לאומית. תואר נסיכת המוסר היושר והצדק המחזיקה במיקרופון ומספקת את הסחורה החמה ביותר בעיר.
והמעבר מהשפלתה לביוב לכיתורה כגיבורה, התרחש כאילו היה מובן מאליו. איש לא מרים קולו, ואיש לא זועק את זעקתו. כולם מתנהגים כאחרוני הרובוטים ולא שואלים הכיצד זה שהעזו להאשים מתלוננת בדבר עבירות מין בטענות בדבר 'תיק תפור', 'מזימה לסיכול בחירת בר-לב', ושאר טענות אכזריות שרק ציונים מרושעים מסוגלים לעמוד איתן מאחוריהן ללא מצמוץ.
ולא רק אנשי תקשורת ואזרחים היו בין המצליפים הסדיסטים, גם אנשי משטרה. בכירים משטרתיים החלו לכתוב ולפרסם מאמרים בדבר פקפוק באמינות תלונתה של גב' אינס. פסלו מכל וכל את האפשרות שמא אולי במקרה יש, ולו קמצוץ של אמת, בדבר התלונה שהתבשלה חודשים רבים לפני המירוץ למפכ"לות משטרת ישראל.
פרשת בר-לב היא תעודת עניות נוספת המאשרת כי בישראל אין דיון נוקב, אין תקשורת ראויה, ואין דבר המזכיר במאומה דיון ציבורי בנוגע לנושאים האקטואליים השונים. הדבר נכון לגבי סיקור פרשת בר-לב, סיקור פרשות האונס וההטרדות המיניות העולות מעת לעת, וסיקור טיב המיזם הציוני והגזעני שבשמו מתנהלת מדינת ישראל על שלל רבדיה מיום היווסדה.
