על הניסים

כידוע, חג החנוכה הוא לזכרו של נס. השנה במו עיני הייתי עד לנס שכזה.

הרציתי בעיר טולוז שבצרפת על "האידיאולוגיה הפוליטית של הדה-לגיטימציה של ישראל". מושב הכנס היה מורכב מאינטלקטואלים צרפתיים ואישי ציבור המסרבים לכתוב ולדבר בלשון ה"שיחדש". היו שם ריצ'רד פרסקייה (נשיא ארגון הגג של המוסדות היהודיים בצרפת), איבן ריופיול (בעל הטור הפחות תקין פוליטית בעיתון לה פיגרו), פיליפ קרסנטי (אנליסט תקשורת שנאבק באומץ ובכישרון נגד תחנת הטלוויזיה הממלכתית הצרפתית ערוץ 2 בפרשת מוחמד א-דורה), רוברט רדקר (פרופ' לפילוסופיה צרפתי, החי כשהוא מוקף הגנה משטרתית צמודה בגלל פסק הלכה מוסלמי - פתווה - שהוצאה נגדו על מאמר ביקורתי שכתב פעם על האיסלאם), וז'ק טרנרו (סופר צרפתי ומפיק סרטים הטוען כי קובעי הדעה האירופית מנסים לשחרר את אירופה מאשמת השואה על-ידי טפילת אשמה על ישראל, שהיא כביכול נוהגת כמו מְעַנֶיה בעבר).

היה שם גם סנטור צרפתי, ז'אן-פייר פלנקד, בעבר חבר המפלגה הסוציאליסטית וכיום סנטור עצמאי. פלנקד סיים את דבריו בכנס בתחינה ליהודים להביא אור לעולם, והתייחס לחג החנוכה הממשמש ובא להדגשת העניין. מילים אלה, הנשמעות מפיו של פוליטיקאי שצמח במפלגה שהיא גם חילונית וגם אוהדת את הנרטיב הפלשתיני, עושות רושם רב.

מדוע אנשים אלה עומדים לצד ישראל והיהודים? היות שהם מבינים כי אויבי ישראל מאיימים על החירות שלהם. כפי שהסביר ז'ק טרנרו במהלך הכנס, הוא חש כאילו צרפת עוברת עוד פרשת דרייפוס: ערוץ 2 של הטלוויזיה הצרפתית יודעת מהי האמת, ובמפגשים אישיים אף מודה כי היא משקרת בפרשת א-דורה, אך התקשורת והממשלה מצופפות את השורות סביב שרל אנדרלן, היות שאינטרס המדינה ואחוות התאגיד קודמים לאמת. למי אכפת אם ראשו של דניאל פרל הותז כ"נקמה" על דמו של מוחמד א-דורה, ואם א-דורה הפך סמל להצדקת רצח יהודים?

הכנס שבו נכחתי בטולוז לא היה אירוע בודד. יותר ויותר אירופים מדברים בגלוי נגד המתקפה על האמת ועל החירות, נגד פיוס האיסלאמיזם ונגד הדמוניזציה של ישראל. ראש הממשלה לשעבר של ספרד, חוזה מריה אזנר, אומר כי אם ישראל תיעלם, המערב מחוסל. "יוזמת ידידי ישראל" שלו זוכה למצטרפים חדשים מדי יום. קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל הצהירה לאחרונה כי "הרב-תרבותיות בגרמניה נכשלה" - דרך מנומסת לומר כי מרבית המהגרים הטורקיים בגרמניה מעולם לא התערו בחברה הגרמנית. יותר ויותר מפלגות פוליטיות באירופה צוברות כוח על בסיס מצע הקורא להגבלת ההגירה המוסלמית ולהגנה על ערכי המערב.

הערותיה של מרקל נאמרו על-רקע יציאתו לאור של ספר חדש הזוכה לפופולריות רבה, אך גם מעורר מחלוקת: Deutschland Schafft sich ab”" - גרמניה מאבדת את עצמה לדעת - מאת פוליטיקאי גרמני בשם תילו סרזין. בדומה לפלנקד, גם סרזין הוא סוציאליסט, איש שמאל, המושמץ ומוחרם על שהעז לבטא את דעתו על האיסלאם ועל המערב.

כי מה אחרי ככלות הכל כתב סרזין? שאוכלוסיית המהגרים המוסלמים של גרמניה מסרבת להשתלב ונוטה יותר להישען על שירותי הרווחה מאשר להיות יצרניים, ושבקצב הצמיחה הדמוגרפית העכשווי, האוכלוסיה המוסלמית יכולה לעלות על זו הגרמנית תוך שני דורות. נכון כי סרזין העיר הערות טיפשיות על גֶנים ועל אינטליגנציה, אך זו אינה הסיבה לכך שהוא מותקף. הוא מותקף כי הוא דן בנושא שבאופן בלתי רשמי, אך בצורה אפקטיבית, הודר מן השיח הציבורי. העובדה שתוך ימים אחדים אזלה המהדורה של ספרו של סרזין מעידה כאלף עדים על מה שהגרמנים מעוניינים לשמוע ועל מה שהאליטות מעוניינות להשתיק.

כפי שכתב מתיאס מטוסק מה"דר שפיגל": "תקינות פוליטית היא השתקת דיון חשוב... ממצאיו של סרזין על כישלון האינטגרציה של מהגרים טורקיים וערביים אינם מוטלים בספק. הוא גורש מן הבנק המרכזי. גם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ביקשה לסלקו. הזמנות שנשלחו אליו - בוטלו. עורכי מדור התרבות של השבועון הגרמני "די צייט" זועקים חמס והעורכים בעיתון "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" מוקיעים את סרזין על דברים שהוא אפילו לא כתב. אך מה שכל הטכניקות האלה של הדרה אינן רואות זה שאי-אפשר לסלק את עצם הדבר שסרזין מבטא: כעס הציבור, שלאחר שעבר תהליך ארוך ומייגע של נאורות - נמאס לו להתעמת עם שובם של יסודות של טרום תקופת ההשכלה והנאורות למרכז חיינו".

במקום לנסות למצוא חן בעיני פייסני אירופה, על ישראל לסייע לאלה המעזים להתנגד. ככל שיותר ויותר אירופים מגלים אומץ ובהירות מוסרית, עלינו לעשות את מה שהם מצפים מאיתנו לעשות: להנהיג את מאבק המכבים, ולגרש את החושך בעזרת אורות החנוכה.