אסטרטגיה של נסים בטיפול באמוניה

המכל הענק "המוגן בעולם", מוגן רק בהיקפו בשתי חומות בטון. גג הפח לא מוגן וכל קטיושה ופגז מסוגלים לחדור אותו בקלות. למעשה, אין אפשרות למגן את הגג בגלל אילוצי גובה וסיכון לתנועת המטוסים בשדה התעופה הסמוך.

מה מונע אסון - מהגדולים שייתכנו בתקופתנו? נס! וכך שפיר אמר בדיון: "פיקוד העורף (להלן פקע"ר), בתמיכה של אגף התכנון, קבע על-פי חישובים סטטיסטיים מה האפשרות שמכל כזה ייפגע. כתוצאה מכך הם הגיעו לקביעה שהכי קרוב שאפשר שהמכל ייפגע זה 15 מטרים... פקע"ר קבע שמבחינה סטטיסטית המכל הזה יעמוד כל עוד הפגיעה איננה קרובה מ-15 מטרים למכל".

סטטיסטיקה היא שיטה מקובלת להעריך סיכונים. אך כשאתה בוחן באלו משוואות השתמשו לבחון סיכון שהוא קיומי למדינת ישראל, אתה מתמלא תדהמה. מסביב למכל שקוטרו 30 מ', שרטטו מעגל בקוטר 60 מ' וקבעו שסטטיסטית, לא יפלו בו פגזים וטילים ומדובר בשטח של שלושה דונם. הנחת פיקוד העורף היא שאין טיווח על המכל, אלא הטילים צונחים מהשמים בפיזור אקראי. דהיינו, מניחים שלאויב יש היגיון של קבוצת כדורגל שלא בועטת לשער אלא לכל הכיוונים, בתקווה שאחת מהבעיטות תסתיים בגול.

וכך הסבירה סא"ל הדס בן דב - ראש ענף חומ"ס, בפקע"ר: "קריטריון המיגון של מכלי חומ"ס במדינת ישראל נקבע על-ידי פקע"ר בשיתוף אגף התכנון בצבא לאור בחינת אִיום הייחוס על העורף. הקריטריון הזה לא שונה בין מכל האמוניה בחיפה ובין מכל האמוניה בחצר המפעל שב'חיפה-כימיקלים' ובין 'דשנים' ובין זה שנמצא בנגב או כל אחד אחר. האיום על מדינת ישראל, לצערנו, בכל המדינה הוא אותו איום ולכן הקריטריונים זהים".

ח"כ חנין שאל: "האם אתם לא צריכים לצאת מתוך הנחה שזו לא סתם מטרה, אלא זו מטרה מסומנת?" ותשובת בן-דב מעידה על חשיבה מעוררת חלחלה: "מכיוון שאני לא אשת מודיעין, אני אשת חומרים מסוכנים, אני לא יכולה להשיב לך. את כל התרחישים הללו אני מקבלת מגוף בצבא שאמור לתכלל את מה שאתה אומר. אני לא יודעת להשיב לך על זה... אני חושבת שבינתיים זה עמד במבחן המציאות... היה ירי של 4,000 טילים על האזור".

יונה יהב, ראש-עיריית חיפה שנכח בדיון, היה המעשי ביותר מכל הדוברים כשאמר ליו"ר הוועדה, ח"כ דוד אזולאי משס: "אדוני היושב-ראש, המסקנה שלי מן הדיון הזה, שאתה וחבריך צריכים להגביר את התפילות".

כשניתנה לי רשות הדיבור, טענתי שלאחר שמונה שנים, שלוש ועדות ומאות דיונים, אנו שוב מוצאים עצמנו מלמדים ח"כים מה הם סיכוני המכל וכך זה יימשך כל עוד לא תקום רשות לאומית לחומרים מסוכנים.

אלא שבכנסת שחבריה הם "נבחרי-ציבור" ואמורה לשמש לציבור כבית להתבטא בו, "אזרחים" המייצגים את הציבור הם אחרונים בחשיבות.

כמקובל בדיוני ועדות, תחילה מדברים הח"כים או מומחים שמציגים את הנושא, אחריהם "בעלי-תפקידים" שמגיבים לטיעונים ורק לבסוף, אם נותר זמן ו"בבקשה לקצר כי הדיון עומד להסתיים", טוענים האזרחים ונציגי הציבור שאצלם הידע ובעטיים מתקיים הדיון, אך אז דבריהם הם כקול נישא ברוח.

גם בדיון זה, אני, שגרמתי להעלאת הנושא בפורומים לאומיים לפני שמונה שנים והכל נעשה בהתנדבות, הייתי בתחתית סולם החשיבות ומאחרוני הדוברים ולא היה סיכוי שדבריי יידונו בוועדה או ירחפו בחלל הדיון.

• אין להניח שמערכות ציבוריות אחרות פועלות בצורה אחראית יותר.

• מפרץ חיפה מצוי בקו-שבר גיאולוגי (יגור) והחשש הגדול הוא בכלל מרעידת אדמה, שעלולה לגרום לכך שמכלים נוספים במפרץ, שעליהם לא מדברים כמו על מכל האמוניה אך הם אינם נופלים ממנו ברמת הסיכון, עלולים להתבקע בשיטת הדומינו. מכל האמוניה עצמו מוצב על לשון-קרקע בלתי יציבה ליד הים, וברעידת-אדמה היא עלולה "להתנזל" (להפוך לנוזלית).

• הסיכונים במפרץ חיפה בכלל ושל מכל האמוניה בפרט, נסקרו להערכתי ביותר מאלף ידיעות וכתבות בעיתונות הכתובה והאלקטרונית ובתוכניות תחקירים בטלוויזיה, אך הרושם הוא שאיש לא יוציא משלוותם את תושבי חיפה והאזור, ועוד פחות את תושבי המדינה.

• פרופ' עמוס נוטע, מומחה לניהול סיכונים ולשעבר ראש המרכז לאיכות ואמינות בטכניון, הוא המוביל בדבקות את הנושא מהפן המקצועי, ואיתו עמיתו למרכז פרופ' יצחק סגל. עו"ד יאיר אבני המייצג את עיריית חיפה בהליכים נגד המכל, עושה עבודה יסודית ומופלאה. רוני אירמאי הבלתי נלאה, הוא המנוע הדוחף את כולם. ד"ר יצחק אבנון מקריית-שמואל, היה הראשון לפעול נגד המכל, והוא שמנע מהם את קבלת ההיתר. הם לא לבד ופעילים נוספים משקיעים זמן, כסף ומרץ במאבק נגד הסיכון החמור.

• יש משהו פגום בכך שכמה אזרחים צריכים לנהל מאבקים לאומיים מסוג זה על-חשבונם ותוך סיכון עצמי.

ועדה שלישית בראשות אלוף (במיל.) הרצל שפיר, הוקמה בדצמבר 2006, לנוכח אירועי מלחמת לבנון השנייה. הדוח החסוי הוגש בתחילת 2008. ביום 8.6.09, התקיים דיון בדוח בוועדת הפנים בכנסת. שפיר אמר שהמכל הוא "המוגן ביותר בעולם". השאלה, איזה עוד מכל בעולם נחשף לכזה רצף של מלחמות, כדלקמן?

1967 (ששת הימים), 1973 (יום כיפור), 2000-1985 (לבנון הראשונה), 1991 (המפרץ הראשונה), 2003 (המפרץ השנייה), 2006 (לבנון השנייה). ב"תקופות הרגיעה" שבין המלחמות הרשמיות, ישראל הותקפה במשכי-זמן ארוכים בטילים מסוגים שונים, חיסלה את הכור העירקי (המוגן) וניהלה "מבצעים" כגון ליטני (1978), דין וחשבון (1993), ענבי זעם (1996) ועוד, הן בצפון הארץ והן בגבולות אחרים (למשל, עופרת יצוקה). כל זאת בעוד מדינות וארגוני האזור עשו ועושים מאמצים עליונים לפגוע בנו בכל דרך, ביצעו אינספור ניסיונות חדירה, לקחו בני ערובה, צלפו בנו, שלחו מתאבדים, אימנו ארגוני טרור, וישראל היא היעד הראשי לפיגוע לכל קבוצת מחבלים המבקשת הכרה ומעמד, כמו גם למדינות כגון סוריה, אירן ומי לא, ואל-קאעידה כבר הוכיח שאין בלמים.

גם בנובמבר 2009, המכל ממשיך ופועל ללא היתר ונשאלת השאלה מדוע משקיעים מאמצי-על כנגד "הפצצה האירנית", בעוד שסיכון גדול יותר מצוי כאן וזמין בחצרנו, וכדי לחוללו, אין צורך ביותר מאשר סקאד.

- מכל האמוניה - סכנה קיומית לישראל, שבתאי עזריאל, 5.8.04
- ההימור של ג'רי, אורי בלאו, מוסף הארץ, 23.8.06
- לא לוותר לג'רי גרשון, שבתאי עזריאל, 8.3.07