קשה למצוא מישהו שהופתע מהודעת ארה"ב. הכתובת הייתה על הקיר: המגעים לחידוש השיחות עם הפלסטינים חייבים היו להיכשל. באשמת מי? הפעם נכונה הקלישאה - כולנו אשמים.
נשיא ארה"ב ברק אובמה אשם - שכן נכנס בחובבנות לביצה המזרח-תיכונית, ברגל גסה ובלתי מתמצאת, והוסיף שגיאה על שגיאה: בהשפלה שערך ל
בנימין נתניהו בפגישותיהם הראשונות - בלי לחשב מראש כיצד ישפיע הדבר על נתניהו, על אבו-מאזן ועל יהדות ארה"ב; בדרישה להקפאת הבנייה (הראשונה) בהתנחלויות - בלי לחשב מראש אם הדרישה תעלה את הפלסטינים על עץ גבוה, אם היא כוללת את הבנייה בירושלים המזרחית, ומה יקרה אחריה; באי-החלפת השליח ג'ורג' מיטשל - גם כשהתברר שמומחיותו באירלנד איננה מסייעת במזרח התיכון; ובדרישה להקפאה שנייה בבנייה בהתנחלויות - בלי ללמוד מכישלון ההקפאה הראשונה. עדים מאמריי בנושא, כאן במגזין "על צד שמאל", שמעולם לא התלהבתי מהנשיא אובמה בהקשרים שלנו, ולא הצטרפתי לאמונת כמה מחבריי, שאובמה יוציא עבורנו את הערמונים מהאש, או את ההסכם - מבנימין נתניהו וממחמוד עבאס.
יושב-ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו-מאזן) אשם - שכן לא ידע כיצד לתרגם את מתינותו המדינית ואת רצונו הכן להגיע לשלום - לטקטיקה של ניהול משא-ומתן. עבאס התנדנד בין תפישות של מדיניות רציונאלית - לבין הכרזות על רצונו לפרוש לבילוי עם נכדיו. עבאס התפתה לדרישה לכלול בהקפאת הבנייה (גם בראשונה, וגם בשנייה שרק נדרשה) גם את הבנייה בכל שכונות ירושלים המזרחית - נקל היה להבין את הדרישה להקפיא בנייה בסילואן או בשייח' ג'ראח, אך גם בשמאל התקשו להבין את הדרישה להקפיא ברמות או בגילה. בכך החמיץ עבאס הזדמנות לשיחות של עשרה חודשים - עם הסיכוי לדינאמיקה-של-משא-ומתן שתקרב אפילו את נתניהו.
ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אשם - שכן לא השכיל להפיק לקחים מכהונתו הראשונה - ואמינותו נותרה גם היום עקב אכילס שלו. מרוב רצון לרצות את כולם, החמיץ את האמון של כולם: המתנחלים לא מאמינים לו, השמאל לא מאמין לו, שריו לא מאמינים לו, הנשיא אובמה לא מאמין לו, והיושב-ראש עבאס לא מאמין לו (לא פלא שב
חידון התנ"ך, ביום שלישי, גם הנשיא החמישי יצחק נבון נאלץ להפריך בפומבי בדיה של ראש הממשלה). נתניהו התנדנד, אני מאמין, בין רצון כן לשנות את המציאות במזרח התיכון, ולהירשם כאדריכל השינוי לצד מנחם בגין ו
יצחק רבין - לבין חששות של פוליטיקה קטנה מול אביגדור (איווט) ליברמן, אליהו ישי,
ציפי לבני, ואפילו
ציפי חוטובלי. פלא שלא פרגנו לו בימין - ואצלנו בשמאל?
אך גם השמאל הישראלי אשם - שכן בשנתיים האחרונות, הדרמטיות כל-כך לסיכויי השלום - אנחנו בעיקר שתקנו. שתקנו - חלקית בשל אותו אי-אמון, חלקית מייאוש, חלקית ממבוכה. עשרות בודדות של צעירים אידיאליסטים שמרו על הגחלת ב"סולידריות שייח' ג'ראח", "לוחמים לשלום", "השמאל הלאומי" וקבוצות ספורות דומות. והרי כולנו יודעים שלשם תפיחת הרוע - אין צורך לתגבר אותו. די שנשתוק...
