הגענו לפרשה האחרונה בספר בראשית, פרשת וַיְחִי; ולפי הכלל שציטטנו כבר בעבר (כמו למשל ברשימה לפרשה זו לפני כשבע שנים) "נעוץ סופן בתחילתן" בהחלט אפשר לראות בה מעין סיכום לספר כולו. וגם אם זה לא כל-כך פשוט וצריכים להתייגע כדי למצוא איך הפרשה הזאת מהווה סיכום לכל ספר בראשית, אין שום בעיה לראות כיצד היא מהווה סיכום לסיפור של יוסף ואחיו, סיפור שמתפרס על פני ארבע הפרשות האחרונות של הספר הראשון בתורה. בפרשות האחרונות, פה ושם הקבלנו את מערכת היחסים המורכבת שבין יוסף ואחיו למערכת היחסים החולנית שקיימת אצלנו בין השלטון במדינת היהודים ובין היהודים. המגמה הכללית של התורה, וכמובן גם ובעיקר בחלקים הסיפוריים שבה, היא להורות לנו את הדרך הנכונה לחיים יהודיים. מתוך נאמנות למגמה כללית זו, נתבונן בסיכום שמציעה לנו פרשת השבוע.

המאפיין המרכזי של יוסף ביחסו לאחיו ובכלל, הוא שאינו מחפש נקמה. הוא מחפש לעשות טוב ולא להזיק, גם לא לאלה שהתאמצו להזיק לו. ככל הנראה, יוסף מודע לכוח ההרס הצפון בשנאה ובעיקר לזה המסתתר בשאיפות נקם, והוא מתרחק מאלה מרחק רב. את הכוח לכך הוא מקבל מאמונתו המוחלטת בניהול העולם על-ידי הקב"ה, אמונה שהפכה אצלו למודעות שכל חייו מתנהלים לאורה. לכאורה, לכל אורך הדרך מתקיימת בינו לבין אחיו מערכת יחסים שקשה לנו מאוד ללמוד ממנה הוראה לנסיבות חיינו כאן ועכשיו. שהרי אחיו שנאו אותו שנאת חינם (והכלל הוא שכל שנאה היא שנאת חינם) בעוד הוא, לא רק שלא השיב להם שנאה, כל יחסו אליהם משדר אהבה בלי גבול. בהשלכה לנסיבות חיינו כאן ועכשיו, איך בכלל אפשר ללמוד ממנו? למה מצפים, שהשנואים אצלנו ישיבו אהבה לשונאיהם?

אומנם לשנואים הייתה סיסמה כזאת, אם אני לא טועה הם הכריזו ש"יש לנו אהבה והיא תנצח" את השנאה כמובן, אבל כולנו פחות או יותר זוכרים את ההמשך; האהבה של השנואים ניצחה אותם עצמם, היא העניקה לשונאים את הניצחון על מגש של הרבה כאב, שלא לומר יותר מזה. אז מה באמת יש לנו ללמוד מיוסף? ובכן, לפני שננסה ללמוד מיוסף, נוסיף הקדמה קצרה: לענ"ד, הטעות הגדולה שלנו נובעת מהנחת היסוד שמכיוון שהשונאים והשנואים מדברים באותה לשון, עברית, הרי שהם מבינים זה את לשונו של משנהו. אז אולי זה נכון ברמה הטכנית, אבל נראה שזה לגמרי לא נכון ברמה המהותית. הרי גם יוסף ואחיו דיברו באותה שפה, אבל מכיוון שהבינו דברים שונים מאותה מילה (או מעשה) העניינים הסתבכו. יוסף הבין את הבעיה וכך יכול היה לפעול לתיקון, כדלקמן.

בשבוע שעבר העלינו את השאלה המתבקשת לכאורה מאליה, איך זה שיוסף הניח לאביו לחיות באבלו הכבד על אובדן בנו, וגם כאשר כבר לא הייתה לו שום בעיה לשלוח אליו מסר מרגיע, הוא לא עשה זאת. בעל פירוש ה'אור החיים' הקדוש מעלה שאלה זו ונקודת העניין שהבאנו מדבריו היא שיוסף חשש פן הודעה כזאת תפגע באחיו ובבית אביו בכלל. הוא חשש מפני פילוג סופי שיתחולל בבית יעקב כאשר יתבררו לאב הזקן נסיבות היעלמו של הבן האהוב וכדי למנוע סכנה זו, העדיף יוסף להאריך את סבלו של אביו ואת סבלו הוא, עד אשר יקבל מן השמים אות כי הגיעה העת להתגלות. לכאורה, מכאן עולה בבירור שחשב על טובת אחיו יותר מאשר על טובתו הוא, האם זה מה שעלינו ללמוד ממנו? ובכן, באופן כללי התשובה היא חיובית בהסתייגות אחת: בפנימיות העניינים, אין מצב בו טובתו של הזולת תהיה הפך טובתנו שלנו.

אם נוצר מצב בו פעולה כלשהי עושה טוב לאחד ורע לשני, הרי שאחת מן השתיים: או שהטוב הוא דמיוני או שהרע אינו רע באמת. ואם זה נכון בכלל, זה נכון שבעתיים כאשר מדובר בבני ישראל, בניו של יעקב אבינו. זה די דומה ליחסי מסחר; אם שני הצדדים לעסקה מרוויחים - טוב מאוד, אם אחד הרוויח וזולתו הפסיד - רע מאוד. יוסף ידע את זה וניווט את כל מהלכיו בהתאם לכלל הזה. בתפישת עולמו של יוסף, שכל ימיו היה קשוב להשגחה הפרטית, אין שום קיום אמיתי לרע. גם במצבים הקשים שאליהם נקלע הוא לא נפרד מההשגחה הפרטית שמשגיח הבורא יתברך על ברואיו והמצבים האלה התפרשו אצלו כשלבים בדרך לגילוי הטוב בעתיד. הוא אומנם ידע כבר שלא כולם חושבים כמוהו, ולכן לגמרי לא בטוח שאחיו יודעים את הכלל הזה, ויש לקחת בחשבון אפשרות שירצו להשלים את מה שלא הצליחו לעשות בניסיון הראשון, לפגוע בו. לכן נקט אמצעי זהירות שאותם לא הזכרנו בשבוע שעבר ונזכיר בהמשך בע"ה.

טובה תחת רעה זה לא להגיש את הלחי השנייה

ברשימה לפרשה זו לפני כשנה, העלינו את השאלה 'על מה בוכה יוסף הצדיק?'. שם ראינו כי לאחר מות האב התברר ליוסף שכל המהלכים בהם נקט לטובת אחיו, לא שיכנעו אותם כי הוא אכן שלם באהבתו אליהם ועל כך הוא בכה. אחיו חששו מנקמתו [בראשית נ']: [טו] וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. יוסף מבין היטב כי חששם של אחיו מנקמתו אינו נסמך על איזה רמז לכך שמצאו בהתנהגותו כלפיהם. לא הייתה בלבו שום טינה כלפיהם ועל כן לא יכול להיות שבהנהגתו היה משהו שרומז לרצון לנקום. הוא ידע שהחשש הזה נובע כולו מדמיונם שלהם והוא מלמד שהם, אילו היו במצבו, היו נוקמים ועוד איך. במילים אחרות, מתברר לו שאחיו לא הפנימו את רעיון העליונות המוחלטת של האחווה, על פני כעסים ומשברים חולפים.

כעת מתברר לו גם שנכון פעל כאשר המתין ולא התוודע לאחיו עד שהגיע האות מלמעלה. ההמתנה הזאת, אומר ה'אור החיים', הייתה גם מטעמי זהירות, הוא חשש פן התגלות מוקדמת תניע את אחיו להשלים את המהלך שהחלו בו - להעלים אותו לגמרי. ובלשונו: חש על נפשו שידעו אחיו בדבר, ולצד בושתם וכלימתם מאביהם ימסרו עצמם עליו לאבדו מן העולם לבל תגיע להם בושת מאביהם. וגם אפשר כי האבא יקללם וימותו כולם, ומצד זה יבקשו לקעקעו מהעולם. לזה חש על נפשו שידעו אחיו בדבר וימנע מבא בדמי נפשו. אם ישלח הודעה לאבא וזו תגיע לידי האחים, הם יתאמצו מאוד להשמידו כדי למנוע מעצמם את המבוכה מול האבא כאשר יצטרכו להסביר את היעלמותו. וגם אם לא יחששו ממבוכה, עלולים לחשוש פן האבא בכעסו על מה שעשו ליוסף, יפלוט איזו מילה של קללה נגדם. וכדי למנוע סכנות אלו, יעשו כל מאמץ לסלק את גורם הסכנה, את יוסף.

אבל לכאורה, השיקול הזה נכון רק בעודו חלש, עבד במצרים, אבל לאחר שנהיה מושל על כל ארץ מצרים וכל הצבא של האימפריה המצרית סר למרותו - ממה היה לו לחשוש? מדוע אז נמנע מלהודיע לאבא כי הוא חי? כאן הוא מביא את הפירוש שהבאנו בשבוע שעבר, וחש על כבוד האחים מלביישם לפני יעקב ויצחק וכל זרע יעקב, וסבל שיישאר אביו בצערו, מלביישם. אבל ביחד עם זה גם בשלב הזה מקנן אצלו החשש מפני האפשרות שיפגעו בו: ועוד אף כי אחר שעלה לגדולה חשב שיוסיף בלבם מיחוש ההשטמה ממנו (ישטמו אותו דווקא על שעלה לגדולה לאחר שהם מכרו אותו לעבד) ויתייעצו עליו לעקרו מהעולם, וכמו-כן תמצא שאמרו חז"ל (תנחומא כאן) שרצו לעוקרו אפילו בימי גדולתו ובא גבריאל ופזרן. הנה כי כן, יוסף אינו שואף נקם. ויותר מזה, הוא אף מפגין אהבת חינם, אבל אינו שוכח לנקוט אמצעי זהירות כי הוא יודע שלא כולם כמוהו, אוהבי ישראל.

כל האמור לעיל מתייחס לימים שלפני פגישתו עם אחיו, לפני שהגיעו שני הרעב, ועדיין נותרה פתוחה השאלה: לאחר שאחיו ירדו למצרים לקנות אוכל, מדוע לא התוודע אליהם מיד כשהגיעו אליו? מה עוד שחז"ל אומרים ומובא ברש"י [פרק מ"ב, י"ד] שלאחים הייתה כוונה למצוא את יוסף העבד ולפדותו בכל סכום והגם שאמרו חז"ל [ב"ר צא ז] שירדו אחריו למצרים לפדותו בדמים יקרים, אז למה אומרים שביקשו להרגו? ישתנה הדבר אם יפדוהו הם, שאז יכיר באחוותם ויהיה חייב להם טובה אז אין חשש שינקום בהם. וזולת זה עברתו שמרה נצח, ולא ישכח את אשר עשו לו כך לפחות הם חושבים, ועל כן יקדמו הם להרגו. הנך רואה כי אם היה מודיע מקודם ליעקב כי הוא חי היו מתאזרים ובאים ומאבדים אותו מהעולם.

וגם אחר שבאו לפניו בשנת רעב כאשר הוא כבר בעמדת כוח, לא רצה לגלות עצמו תכף להם ולא לאביו, כי עודנו בסכנת מיחוש כנזכר, עדיין קינן בו החשש שמא ינסו להשלים את מה שהחלו בו, לאבדו מן העולם, עד שנתחכם והאכילם והשקם ונתן להם דמים והראה להם כי הוא עמהם בלב שלם. הרי זה היה המסר הפנימי בכל ה"טרטורים" שטירטר אותם, מחזיר להם את הכסף ונותן להם אוכל בחינם כביטוי לאהבתו אותם. גם נגלה הדבר כי מה' יצא כעת גם הם יכולים לראות את מהלכי ההשגחה העליונה, כמו כולנו שיכולים לזהות זאת לאחר מעשה, וידעו ודאי כי לא שומר הוא להם איבה. וגם ההסבר לאבא יהיה יותר פשוט כעת, כי כולם מזהים את ההשגחה הפרטית: וגם באמצעות כן הוסרה בושה של האחים מאביהם, כי יאמרו אליו כי כן גזר הגוזר.

הנה כי כן, להשיב טובה תחת רעה ולאהוב אהבת חינם, זוהי ההוראה שלמדים מהפרשה הקשה של יוסף עם אחיו. אבל עם זאת אין לשכוח את המסרים הסמויים יותר, את העובדה שלא כל הכוח מרוכז בצד של השונאים. גם לאוהבים יש כוח ועליהם להשתמש בו. כי כל עוד הם נמנעים משימוש בכוחם - הם מזמינים פגיעות בעצמם ובעקיפין גם בשונאיהם.