נותרו רק עוד כמה שעות בהן יכולה המדינה לערער על זיכויו של
צחי הנגבי בפרשת המינויים הפוליטיים. אלו השעות שבהן
משה לדור צריך לשכוח לרגע שהוא משפטן ולחשוב כנציג הציבור. אם כך יעשה, מסקנתו תהיה חד-משמעית: עליו לחתום בעצמו על הערעור.
שביתת הפרקליטים מאיימת, כידוע, לטרפד את הגשת הערעור. אבל לדור יכול לחתום עליו אישית, בהנחה שעיקריו כבר מוכנים. לכאורה, יש שני נימוקים חזקים נגד מהלך כזה: הרצון שלא לשבור את שביתת הפרקליטים, ושמירה על עיקרון השוויון בין הנאשמים. אלא שבמבט מעמיק יותר, שניהם אינם מוצדקים.
ראשית: שבירת השביתה. ועדת החריגים של הפרקליטים סירבה לאפשר את הגשת הערעור, ובצדק מבחינתה. אחרי שישה שבועות של אדישות ציבורית ואטימות ממשלתית, סוף סוף מישהו שם לב לשביתה שלהם. אך זכות השביתה אינה קדושה ואינה בלתי מוגבלת. גם החוק מציב לה גבולות, גם בית הדין מתערב בה, ומעל לכל - היא צריכה להיות כפופה לשכל ישר.
פיקוח נפש
רופאים שובתים אינם דוחים ניתוחי חירום וכבאים שובתים מכבים דליקות. נכון, זה פיקוח נפש. מבחינה ציבורית, גם תיק הנגבי הוא פיקוח נפש: נפשה של המדינה כמדינת חוק, דמותה כחברה דמוקרטית, מניעת שרירותיות של האוחזים ברסן השלטון. המינויים הפוליטיים חותרים תחת כל אלו, וחובה להילחם בהם עד חורמה.
שנית: עיקרון השוויון. לפי טיעון זה, מאחר שפרקליט המדינה אינו חותם אישית על שום הליך בזמן השביתה, אין מקום שיעשה זאת בתיק הנגבי. אלא שנימוק זה אינו עומד במבחן המציאות. תיקים שונים נחתמים בידי דרגים שונים בפרקליטות, החל בתובעים זוטרים וכלה בפרקליטי מחוזות. יש מקרים נדירים בהם פרקליט המדינה אף מופיע בעצמו בבית המשפט, כפי שנעשה בפרשת טלנסקי.
יתרה מזאת: מערכת המשפט עצמה בנויה בצורה היררכית ולפי סדרי חשיבות, החל בשופט יחיד בבית משפט השלום וכלה בהרכבים מורחבים בבית המשפט העליון. המערכת מכירה בכך שיש מקרים המצריכים התערבות של בכיריה, בעוד אחרים יכולים להסתיים בפני שופט מקומי בודד. אם כך נעשה בדיונים ובפסקי דין - אין שום סיבה שלא יהיה כך גם בכתבי הטענות. חוץ מזה, אם נקצין את עיקרון השוויון, נגיע למצב בו כל הנאשמים יצטרכו להיות מיוצגים בידי הסניגוריה הציבורית, כי הרי לא כולם יכולים לשכור את ציון אמיר או את פיני רובין.
מעל לכל ניצבת החשיבות הציבורית של התיק הזה. יש לקבל הכרעה שיפוטית ברורה ומחייבת בנוגע לקני המידה המצופים מאנשי ציבור ומהתנהגותם כנאמניו. ככל שהמסר הזה יועבר ויופנם מוקדם יותר, כך ייטב לכולנו. תיק הנגבי הוא הזדמנות מצוינת להציב את הגבולות - בין אם יתקבל הערעור ובין אם יידחה. את ההזדמנות הזאת אסור להחמיץ.
לכן, אדוני פרקליט המדינה, עשה את הדבר הנכון: חתום בעצמך על הערעור. ובדרך, אל תשכח להראות לפקידי האוצר מהו הנזק האדיר שהם גורמים למדינה כולה בעמדתם חסרת הפשרות. אבל קודם כל - גלה מנהיגות ומלא את תפקידך כפרקליט של כולנו.
