ייתכן שדברים שהעליתי על הכתב, ירגיזו מספר לא מבוטל של אנשים. אבל אני אכתוב אותם בכל זאת ועם כאב לב גדול.
נתניהו ישלם מחיר בימים האחרונים אנו שומעים את
בנימין נתניהו מבטיח לעשות
כל מאמץ לשחרורו של יונתן
פולארד מהכלא האמריקני. שלא יהיה ספק בלבכם - אני בעד שחרורו. אבל כשאני שומעת שנתניהו מוכן ל
כל מאמץ, אני חושבת לעצמי עד כמה ירחיק-לכת.
שלא נהיה תמימים. בפוליטיקה אין מתנות ומחוות חינם. כלומר, נתניהו יידרש לשלם מחיר עבור שחרור פולארד. האם תהיה זו התחייבות להקפאת בנייה לעוד תקופת מה? האם תהיה זו פשרה על שטח טריטוריאלי שיוכל לקדם את המשא-ומתן ויוריד את
ברק אובמה מהעץ הגבוה עליו נתלה? אני לא יודעת. אולם ברור לי שנתניהו יצטרך להתחייב לאובמה.
ריח לא טוב פולארד היה מרגל. לא חשוב מאיזה מניע. כספי, גרידא? ציוני? העובדה היא, שאפילו יהודי ארה"ב אינם יוצאים מגדרם למען שחרורו. האמריקנים, גם היהודים שבהם, אינם סולחים על בגידה במולדתם. ישראל, מאידך-גיסא, דואגת ליהודים באשר הם. אבל מה עושה ישראל למען חייל שלה? האם באמת חיילי ישראל נלקחים כדבר מובן מאליו ולכן אין צורך למצוא פתרונות למען הצלתם? האין ממשלת ישראל מעריכה חייל שלה מספיק כדי לעשות צעדים, גם מרחיקי-לכת, למען שחרורו?
איני מזלזלת בצורך שלנו ביחסים הדוקים עם ארה"ב. אבל "מריח לי לא טוב" כאשר מדינאים שלי מוכנים "למכור" אידיאולוגיה למען האדרת שמם. שחרור פולארד (שהוא בעיה של ארה"ב) הוא רצון עז של סקטור בארץ, העושה הרבה למען שחרורו. ולכן, אני חושדת (וזו דעתי הפרטית בלבד) שזהו אתנן קואליציוני שמשלם נתניהו בעת הרוגשת הזו בארץ.
סדרי חשיבות פגומים מעניין איך תיראה עסקה כזו בעיני יהודי ארה"ב, שתמיד נאמנותם הראשונה תהיה לארה"ב ולא לנו. ויותר מכך - שחרור פולארד בתמורה להתחייבות שקושרת את יהודי הגולה אלינו, יהיה חמור מאוד בעיניהם. מכל מקום - אני מעלה דברים אלה רק כדי להצביע על סדרי החשיבות של ממשלת ישראל.
ממשלה זו, נראה שהיא אטומה לכל הרחש המתרחש מתחת לאפה. החברה הישראלית, שמזועזעת כל פעם מחדש בשל מחדלי הממשלות, שמרגישה שכל אבני היסוד שבנו את המדינה הזו, הופכות לגלי אבנים פזורים, שסדקים רחבים מאיימים לבקע את אמות הסיפים של ההיכל המפואר שבנו הורינו וסבינו חרף מכשולים ששמו לנו משנאינו.
ארגון אחד חזק החברה הזו זקוקה למשהו משמעותי שיחזיר לה את מקצת האמונה שדברים יכולים להשתנות. וכן, דווקא השבתו של החייל החטוף גלעד שליט יכולה להיות הצעד הבונה הראשון. שכן השבר של אי-החזרתו של גלעד מהווה שבר חמור מאוד בקרב הנוער. ואולי... אולי נוח לה, לממשלה, להנהיג עם שפל-רוח?
קוראים יקרים, כל הקבוצות הבודדות הקמות חדשות לבקרים כדי למחות על אסון או מחדל כזה או אחר, אינן משיגות את מטרתן. צריך לקום, סוף-סוף, ארגון אחד חזק. גוף אחד של הנהגה של צעירים א-פוליטיים - ואנחנו, ההורים, נתמוך מאחור. אני מאמינה, שהשבתו של גלעד תהיה הצעד הראשון.
