השתגענו
מדינת ישראל מוצפת בפליטים אפריקנים רבים (בעיקר מסודן) אשר שמעו "כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם" (על-פי רות א,ו). הם מסתננים אלינו בסדר גודל של כמאה נפש ללילה, כ-3,000 לחודש. התופעה תצמח בדרך הטבע, ותתרחש לנגד עינינו לא רק בלילות אלא לאור השמש. מי שמצפה כי הנהירה תעמוד על שיעור של 100,000 נפש ב-3 שנים טועה, זה יקרה בתוך שנה וחצי!.
הם באים אלינו לא מפני שבמרחב הים-תיכוני אנחנו הארץ המובטחת מבחינה כלכלית. הם באים אלינו מפני שהשתגענו!, מפני שאצלנו שופע מעיין בלתי נדלה של 'זכויות אדם' וקרן-שפע של הומאניות. אינני מתבייש בתכונה זו, אבל בנסיבות הנדונות אני רואה בה אסון לאומי וקיומי המתרגש על מדינת ישראל.
אני יודע שלא יפה להתבטא כך. באזני רוחי אני כבר שומע את כת המצווחין השולחת אצבע מאשימה ומרשיעה: "רב בישראל ערל-לב וחסר צלם אנוש!, איפה הלב היהודי הרחמן?, בדיוק כך לא רצו לקבל פליטי שואה יהודים!, הרי התורה וההלכה מצווים להחיות עניי נכרים ולפרנסם?"
לפני שאשטח תשובתי אשאל: מדוע הסודנים אינם מתפלחים לארצות ערב העשירות, לסעודיה או לכווית למשל? זה לא רק בשל העדר גבול משותף, שהרי אין לנו גבול המשיק לסודן או לאריתריאה. ומה עם הארצות ה'מתונות' כמו מצרים וירדן, או ארצות צפון אפריקה, למשל? והרי מדינות ערב פיתחו שיטה עולמית-מהפכנית של מחנות פליטים והנצחתם לאלף דור? - התשובה כלולה בדבריי הקודמים; רק אצלנו, במזרח התיכון, קיימים ארגונים לזכויות-אדם! הם, חברי הארגונים ותומכיהם, נכונים להתאבדות לאומית על מוקד דת הזכויות.
דבר 'המדינה היהודית'
אכן מדובר בדילמה לא פשוטה, ששני צדדיה קשים ומרים. אני סוגר את עיני ומנסה לדמיין כיצד היו נוהגים עם פליטי סודאן ב'מדינת התורה', במדינה יהודית בת זמננו. ותשובתי ברורה; למרות הפסוק "ורחמיו על כל מעשיו", המחייב אותנו ביחס הומאני לכל באי עולם, עדין "עניי עירך קודמין". ולא רק הנקודה הכלכלית מאלצת אותנו למשוך את ידינו מקליטת הגירת פליטים זו אלא גם, ואולי בעיקר, ההיבטים החברתיים והלאומיים המובנים מאליהם.
ובכן, ראוי למדינה היהודית הקרויה ישראל לנקוט בצעדים הבאים;
(א) הערמת מכשולים ומחסומים פיסיים גבוהים ככל האפשר לעכב את הזרם מעבר לגבול, כולל פלוגות יס"מ עם אלות.
(ב) אלו שהצליחו להסתנן ישוכנו במחנות פליטים שיוכרזו כזמניים. שם יספקו להם מים, מזון ורפואה מינימלית בתמורה לעבודות ציבוריות בניהול המדינה, באחריות 'המשרד לאי-קליטת-הגירה'. מחנות אלו יוגדרו כמתקני כליאה ומבחינה חוקית ובינלאומית המסתננים יוגדרו כעוברי חוק. רמת המגורים והמחיה יהיו מינימליים עד ירודים, בעיקר כדי לעקר את המוטיבציה להרחבת מפעל ההגירה האפריקני.
(ג) פרט חשוב ביותר בקליטה הזמנית היא הגבלת תנועה מוחלטת. אין לאפשר להם מגורים מחוץ למחנה, ולא שוטטות. תהיינה רק יציאות מאורגנות לעבודה ולמטרות הכרחיות נוספות.
(ד) כאמור, הטיפול יוגדר כזמני עד אשר תתאפשר הוצאתם אל מחוץ לגבולות המדינה בהסדרים בינלאומיים.
(ה) יש לשקול אפשרות 'החדרתם' בחזרה למצרים, גם ללא הסכמת ממשלת מדינה זו. לא יזיק 'להוריד קצת את האף' לממשלה שחצנית זו המנסה לפרוש כנפיים כמנהיגת העולם הערבי, אך מעולם לא ויתרה על קמצוץ משלה לטובת פליטי עזה, למשל. (האם שמתם לב שכל השיחות בין ישראל למצרים מתנהלות אך ורק על אדמתם? מנהיג מצרים מעולם לא ביקר בישראל, פרט לגיחה רגעית ללווית
יצחק רבין ז"ל).
הרמת ידיים
אבל לצערי הכל נשמע אוטופי ודמיוני למדי, ואתם יודעים למה. יש לנו יותר מדי 'נאורים' במדינה שלא יתנו; אבירי זכויות אדם על חשבון האומה! והנה דוגמה מן המחנה הקרוב אלי; כשנשאלה נציגת ארגון 'קולך', זה מכבר, מדוע הארגון הדתי-פמיניסטי תומך בהשכרת דירות לערבים בשכונות יהודיות 'הפילה אותי לקרשים' בתשובתה: "כי אנחנו בעד קידום זכויות האשה וזכויות כל המיעוטים נכללות באג'נדה שלנו". עם 'הגיון' כזה קשה לי להתווכח. אני נמצא במישור אחר. אני מרים ידיים!
בראש המדור ציטטנו את דברי חז"ל על מכת צפרדע אחת שהפכה להיות 'נחילים נחילים'. הדרש נסמך על לשון יחיד "ותעל הצפרדע". והנה כל מכות מצרים מעולם החי מנוסחות בלשון יחיד: "ותהי הכנם באדם ובבהמה" (ח,יג); "ויבוא ערוב כבד"; "ויעל הארבה" (י,יד). לפי דרכנו למדנו כי 'מכה' לעתים מתחילה ב'יחיד' אך סופה לכסות את עין הארץ...