השופטת: נוגה אוהד, בית המשפט המחוזי מרכז.
המועד: יום רביעי, 15.12.10, שעה 08:30.
ההליך: עתירות מינהליות.
אולם קטן מאוד יש לשופטת נוגה אוהד בבית המשפט המחוזי מרכז בפתח תקוה. מאוחר יותר, כאשר יגיעו חמישה מן העותרים בתיק אחר, כבר לא יישאר בו כמעט אף מקום ישיבה.
בינתיים, השעה 08:35 ואוהד נכנסת מלאת מרץ. היא פונה מיד אל באי-כוח הצדדים בתיק הראשון (עת"מ 1331-07-10, חברת דלק נגד עיריית טייבה), כאילו לא עברו כמה ימים מהדיון הקודם: "מה החלטתם?" השניים מדווחים שהגיעו להסכמות, שיש להעלות על הכתב ולתת להן תוקף של פסק-דין בעוד כמה ימים. "לא צריך עוד יומיים", דוחקת בהם אוהד, "תקריאו עכשיו את ההסכם ובזה נגמר הסיפור". השניים מסבירים למה הם צריכים עוד זמן. אוהד מתרצה: תגישו עד יום ראשון הבא, היא אומרת. יהיה עוד דיון ב-22 בדצמבר, ואם במקרה לא תהיה הסכמה - "תבואו עם המחלוקות הקטנות ונגמור באותו יום; זה לא תיק שצריך בו סיכומים". שתי דקות והדיון נגמר.
מאחר שהצדדים לתיק הנוסף של 08:30 לא הגיעו, אוהד חוזרת ללשכתה. בינתיים, "רוח המפקד" שהיא משרה ברורה לגמרי. לפני הדיון הבא, שואלת המתמחה את הצדדים האם יש ביניהם הבנות. אפילו הקלדנית כבר יודעת לשאול את זה, בחצי חיוך.
השעה 08:53. נציגי הצדדים לתיק של 09:00 (עת"מ 31041-07-10, פרי ירוחם חברה לרכב נגד עיריית חולון) כבר באולם, אוהד חוזרת ומיד פונה לבאי-כוח העירייה: "חוקי ההקפאה לא חלים על מחלקת הגבייה?!" השליטה שלה בחומר מלאה, אך היא מאפשרת לנציג העירייה לטעון גם כאשר הוא מציג את החוק שוודאי מוכר לה. אוהד שומרת על קשר-עין בלתי פוסק עם עורך הדין, וקוטעת אותו רק אחרי חמש דקות: "הבנתי את הגישה שלך, אני לא משוכנעת שאתה צודק". אגב: תוך כדי הטיעון, לא היססה אוהד לפנות למתמחה ולשאול אותה כיצד מסווגים תחנת-דלק לצורכי ארנונה.
נאמנה לדרכה, אוהד מנסה לדחוק בצדדים להגיע להבנות שייתרו את הדיון. לנציג העירייה היא אומרת, כי קלוש מאוד הסיכוי שתאשר רטרואקטיבית את העלאת הארנונה של העותרת ב-275%. "אתה נותן כזאת מכה אחורנית - אתה יכול לגמור אותו. אני לא חושבת שעיריית חולון מעוניינת שעסקים יברחו ממנה". היא רומזת שוב ושוב לבא-כוח העירייה, שהוא מסתכן בהפסד אם יתעקש לקבל פסק-דין. הוא מצידו לא בדיוק חושש ומרבה להסתמך על פסיקה של בית המשפט העליון.
כאשר מתברר לאוהד שעורכי הדין מופיעים זה מול זה בעוד תיקים, היא שואלת: "ואתם חברים?" כאשר התשובה היא "אנחנו לא אויבים", מבררת אוהד אם יש סיכוי שיוכלו לשבת ולהגיע להבנות. כאשר בא-כוח העירייה קוטע את דברי חברו וטוען שאינם נכונים, אוהד ממהרת להתערב: "אל תתווכחו פה".
אוהד ממשיכה ללחוץ על הידברות. נציג העירייה אומר שהוא תמיד מוכן לשבת ולדבר, אך מתעקש שוועדת הערר תמשיך לדון בארנונה שהוטלה על המערערת. "ללכת לוועדת הערר - זה לא נקרא להידבר", מעירה אוהד. "זה תיק של שחור-לבן. זה המקרה הקלאסי של להגיע להבנות".
לבסוף מוסכם, שהתיק ייקבע לסיכומים ובינתיים ינסו הצדדים להידבר. בא-כוח העותרת מציע לתת לכל צד 60 יום, ואוהד נזעקת: "זה עוד ארבעה חודשים!" הפשרה: 45 יום לעותרת, אחר-כך 45 יום לעירייה, אחר-כך שבעה ימים לתגובת העותרת. אוהד מקציבה לכל צד עשרה עמודים ומתרה בהם: "אני כבר למדתי שפה אנשים מגישים ספרים וחוזרים על כל נקודה מכל כיוון. אני לא מוכנה לזה. עשרה עמודים זה הגג, אפשר גם פחות. וזה ברווח רגיל וכו'; לא לכתוב לי ככה שאני צריכה זכוכית מגדלת".
השורה התחתונה: השופטת נוגה אוהד מעדיפה בכל מאודה שהצדדים יגיעו להבנות, כך שההליך יהיה מהיר בהרבה, יחסוך את הצורך בכתיבת פסק-דין ויוציא את שני הצדדים מרוצים לפחות חלקית. לפעמים היעילות הזאת נראית קצת מוגזמת; בכל זאת, תפקידו של השופט הוא לשפוט.
מזג שיפוטי: 9.
יעילות: 8.
