זה כבר הרבה זמן שכולנו חיים בבועה התל אביבית. מספיק לפתוח טלוויזיה בשביל להרגיש אותה עוטפת אותנו באהבה. אבל לפעמים אי-אפשר שלא להרהר מתי היה הרגע המדויק בו חיי הרווקות הפכו לרכושה הבלעדי של עיר האורות, לפני או אחרי שיפוץ מתחם התחנה?
בסרט "סטטוס רווק/ה", ששודר הערב בערוץ 10, שוב הרווקים הם רק תל אביבים ורק מהברנז'ה. סגן אלוף במילואים מ"
האח הגדול",
סער שיינפיין, שחקנית ופעלולנית, אירנה שולמן, עיתונאי ומוסיקאי, אדם הורביץ, ועורכת ספרים, רנה ורבין. העיסוק ברווקות, הפעם בסוף שנות השלושים או הארבעים המוקדמות, מוצא את עצמו, שוב, בקינג ג'ורג' פינת דיזינגוף, עמוק בביצה של גיא פינס.
"העיר הזאת השחיתה המון המון חלקות טובות שהיו בי קודם, כי סער פתאום קלט שהכל אפשרי", מעיד סער שיינפיין על עצמו. ואכן, התמונה ברורה: סער מהאח הגדול הוא הרווק התל אביבי הקלאסי. ובעוד שהוא זורע לבבות שבורים באספלט של שינקין, טוען שנקלע למלכודת דבש אך בטוח בצדקת הדרך של הנישואין, הורביץ הוא אחד שלא מבין על מה כל המהומה. "אישה היא תלונה", הוא קובע ולא מסתפק בטיעון "הפולני" שצריך מישהו להזדקן איתו. במערכות יחסים, אומר הורביץ, יש לפעמים בדידות גדולה יותר. ובאמת, בניגוד לשיינפיין שקשה לו הלבד, הוא ממש בסדר. תודה רבה.
הציר הנשי מצידו לא נופל לקלישאת הרווקה המרירה והנואשת, להיפך. ורבין מתרעמת על תווית התוקף, על ההתייחסות לרווקוּת כ"עדיין לבד", כי לא יכול להיות שמישהו ירצה להיות לבד, כי אף אחד לא רוצה להיות חלב מחמיץ במקרר. היא מציעה להיפטר מהלחץ, מהחרדה "שאם לא תגיע לתאריך יעד מסוים עם בן זוג הלך עלייך". זה לא שהיא לא רוצה זוגיות, פשוט לא אחת לארבעים שנה.
אחרונה חביבה באמת היא שולמן, גולת הכותרת של הסרט. אם יש צדק בעולם אז עכשיו, אחרי השידור, הטלפון שלה לא מפסיק לצלצל והפייסבוק קורס תחת הצעות החברות. שולמן היא אולי האנטי-תיזה לרווקוּת התל אביבית שמגלם שיינפיין. היא לא יכולה לסבול בתי קפה כי שם העניין הרומנטי נגמר, שם מתחיל הביזנס, "ואני לא רוצה לעשות מזה ביזנס". היא מאמינה שזה יכול לקרות בכל רגע, מאמינה באהבה. וחוץ מזה, היא פעלולנית.
למה הם לבד? שיינפיין פוחד להיכנס לסטטיסטיקת הגירושין ופונה נרגש אל בולבולון שתחזור אל זרועותיו המסוקסות (אז מה אם אני נראה טוב? קשה לי); שולמן אומרת שאולי היא רוצה יותר מדי או אולי היא לא רוצה מספיק והורביץ וורבין פשוט לא רוצים להתמסד. לאהוב כן, לתמיד? כנראה שלא, מה העניין?
הניסיון של "סטטוס: רווק/ה" להראות תפיסות שונות של רווקוּת והשקפות עולם משמיט את ההבדל המשמעותי ביחס החברתי לנשים לעומת גברים (או במילים אחרות, לחץ החתונה) וגם את השעון הביולוגי המתקתק. ארבעת הטיפוסים בסרט ומה שיש להם לומר הוא מעניין, אך התחושה היא שמשהו חסר. הקליפה אומנם מגורדת אבל הרווקוּת המאוחרת כתופעה חברתית, כמשהו מעבר לארבעת הרווקים הנחמדים, נותרת חבויה מאחורי הפסקול היפה של הסרט, מאחורי הפנטומימה של שולמן.
הטרנד העולמי הגיע לארץ ב-20 שנה איחור, מסבירה ורבין. מתחתנים מאוחר, מתבגרים מאוחר. אולי גם הטלוויזיה צריכה קצת להתבגר ולהפריח את השממה. שמעתי שיש רווקים גם בנגב.
