במטולה בערב, במלון "ארזים", מול הטלוויזיה הצבעונית. מאחור, ליד שולחן הקבלה, מצעקים קצינים של דובר צה"ל עם משפחותיהם שבגוש דן. הם צורחים אל הממונים עליהם. מוכרחים כאן לצעוק, כי הקריה ותל אביב בכלל רחוקות מאוד. ממש מעבר להרי החושך. אני שומע קטעי שיחות, דיבורים אישיים. שמות חיבה של ילדים משתרבבים לפתע, באמצע הדיווח הענייני.
באולם הלובי מתרוצצת הבחורה המרונית מן הכפר הנוצרי השכן. העברית שבפיה ממש מושלמת. והיא גם יודעת לצחקק בענווה מתחסדת מהבדיחות הגסות של הקצינים. "שמונה שנים חביבי," אומרת בעלת המלון לקצין מתפלא, "לא הולכות ברגל. אבל כשהבאתי אותה לכאן לא ידעה מילה עברית. לא ראתה סבון ולא ידעה צורתה של מברשת שיניים. עכשיו היא כבר מדייקת ואומרת: 'מטולתים', לא כמוכם, אורחים פורחים, שטועים לומר: 'מטולאים'! פעם," אומרת בעלת המלון השופעת חביבות, "היינו באמת דלפונים ומטולאים. זה היה מזמן. היום מטולה פורחת."
עד ליומן החדשות יש לי מעט פנאי ואני יוצא לשוטט במושבה. חייל הנתקע ב"שער פטמה" ואינו יכול להמשיך בדרכו ללבנון, יכול למצוא היום במטולה אכסניית חיילים. פשוטה, גסה, אבל נוחה. תמו ימי האושר המדומים, שבהם התארחו חיילי המילואים במלונות ובבתי ההארחה של הקיבוצים. האכסניה נקייה וצנועה, ומנוהלת באהבה על-ידי הוועד למען החייל.
אם הכבישים נחסמו, אם הגביהו השלגים, אם חובלו הדרכים ואין מעבר, אפשר לעשות את הערב והלילה כאן, במושבה היפה. הארזים המנמיכים, הצומחים בגינות הבתים, אינם מגביהים. ממש כמו לפני עשר שנים. כשישבתי כאן במשטרה בחדר המבצעים הדחוס. אבל הרחובות התרבו, הפנסים זוהרים, המדרכות התרחבו, והמרכז המסחרי החדש, למטה, ליד המשטרה הישנה, הולך ומתרומם.
אני נזכר באיזה תסכית רדיו יפה, ששמעתי לפני שנים: "רחוק מצידון" היה שמו. כמדומני, מאת יהושע קנז. או אולי אני טועה. חייל מילואים מבולבל ושבוז שאני. וגם המון זמן חלף מאז. במלון הקטן, במטולה האבודה, בקצה "האצבע", יושבים בלילה כמה אנשים, ומשהו טמיר מתרחש ביניהם. איזה מתח נוצר שם, משהו מאיים, לא פתור.
הייתכן שהמחבר ישב ממש כמוני, באולם הקבלה של מלון "ארזים"? האם ראה את פרגודי הבד נפתחים? ואת הסעודה המוגשת לקציני האו"ם, שליחים מעולמות רחוקים? האם ראה כמוני, את שדרני "קול התקווה", בג'ינסים כחולים ובשערות בלונדיניות, שבאו מעבר לימים? ומי חלם אז על מלחמה מתמשכת בדרום לבנון? ומי חלם על מסוף גבולות? על מסחר סמים משגשג? אולי היו אז מעט מבריחים, אבל הכול היה כל כך חשאי. עשר שנים המבדילות בין עולם לעולם.
בכביש העוקף את המושבה נאנחות המכוניות העולות ללבנון הדרומית. התנועה כאן רצופה, ואינה חדלה גם בלילות. חיילים נכנסים וחיילים יוצאים, ויש הרגשה שכאן, ליד מטולה, בדרך ל"שער פטמה", כאן ממש מרכז העולם. החיילים היושבים במכוניות ה"סאפארי" הפתוחות בפנים חתומות. כל אחד עמוס לעייפה באפוד המגן, בקסדה המכבידה. ויש כאלה הממשיכים דרכם לתל אביב, כשהם עטופים ב"חרמונית" ונעולים במגפי השלג הקנדיים.
אוזני קולטת צעקות, קללות, פקודות קטועות. השיירה היוצאת לנבטייה מתארגנת עכשיו למטה וצריך למהר. ומי שנכנס עכשיו בשער, אלה חיילים הבאים מצידון. האומנם, רק עשר שנים? וכבר קרובה צידון כל כך? הרי רק בעצם השם הזה, "רחוק מצידון", הייתה מובעת האשלייה של המרחק העצום, שאינו ניתן למעבר. משהו שאינו ניתן להגשמה. מחוז חפץ של חלומות שלעולם לא יתגשמו.
אבל לא רק צידון נשמעה שם בתסכית הנושן אוורירית, נטולה מן המפות הצבעוניות הגדולות ומספרי הלימוד. אלא גם מטולה עצמה הייתה נקודה אחרונה. בלתי אפשרית. נשכחת. משולי ספרי הלימוד של "ידיעת
הארץ". משהו כל כך מרוחק, שנמצא אפילו מאחורי "מדן ועד באר שבע".
באולם הטלוויזיה, במלון "ארזים", כבר מקרינים את החדשות. הקצינים של דובר צה"ל, שמשום מה נראים לי כמנהלי בנקים במילואים, מחליפים ביניהם דברים קצרים של יודעי הסוד שמאחורי החדשות. אני עוצם את עיניי ושומע את הרפליקות הליריות הנפלאות שזורקים גיבורי התסכית של יהושע קנז. התסכית היפה חי ונושם מסביבי, והוא תקף לחלוטין גם היום. רק עם תיקון קטן: כמו עשור שנים חלפו מאז, וכבר לא רחוק מצידון.
