פרק ההדחה

הכל חכמים לאחר מעשה, אבל גם חוכמה לאחר מעשה היא חוכמה מסוימת. כתבי החדשות האמונים על עניני המזרח התיכון, כמוהם כפרשנים וכאנשי אקדמיה, התכוננו ליום שאחרי לכתו של מובארק. במערכות העיתונים הכינו דיווחי-מגירה על קורות חייו של האיש, ולצדן מונחים רפואיים שימושיים, מתוך הנחה שמובארק בן ה-83 ימות מסרטן הערמונית או מסיבה אחרת משלל בעיותיו הרפואיות. ייתכן שגם מובארק עצמו לא האמין שהוא יחזיק זמן רב כל כך בחיים, ולכן חשב שיום המוות יגיע לפני יום המהפכה.

"מובארק סובל מתסביך אדיפוס", אמר פרשן מצרי ברשת אל-ערביה בניסיון להסביר את הישיבה המתמשכת של מובארק על כס הנשיאות. "הוא מאוהב במצרים, משל הייתה אמו, ולכן שנא את הרעיון שמישהו יכול להיות נשיא על מצרים מלבדו או מלבד בנו".

"מובארק עשה טעות גדולה כשהמשיך לנסות ולשלוט במצרים גם אחרי גיל 80. לפעמים החוכמה היא לדעת לפרוש בשיא, ולא לגרור רגליים ולהתבזות", אומר אלי שקד, לשעבר שגריר ישראל במצרים. "הדבר נכון בצורה כללית, ונכון עוד יותר במזרח התיכון. כשאתה מקרין חולשה בטלוויזיה ובהופעות העם מרגיש את זה ומבין שזה הזמן לשינוי. בעולם הערבי לא אוהבים חלשים".

בשבתו בקהיר בשנת 2004 היה שקד עד לשליפת השפן של מובארק: ההצעה שלו שבנו גמאל יהיה ממשיכו בתפקיד. "כשמובארק שלף את גמאל מעולם העסקים והתחיל לשלב אותו במפלגת השלטון מתוך מחשבה לעתיד, העם במצרים התחיל לדבר. מתחת לפני השטח נשמעו קולות מחאה. כשהסתובבתי ודיברתי עם אנשים שמעתי את זה בבירור. התחושה הייתה שמה שקרה בסוריה עם בשאר אל-אסד - העברת שלטון מאב לבן שזכתה לבוז, לבדיחות ולעג של העם המצרי - פתאום נחת בשדה התעופה בקהיר. אנשים לא הבינו איך חוסני מובארק, מנהיגם הנערץ והמזדקן, יכול לסמן את בנו כיורשו".

שקד מספר שניסה לקדם פגישה עם גמאל מתוך מחשבה שיש צורך לחזק את הקשרים עם היורש העתידי. לדבריו גמאל חשש. הוא לא רצה להסתבך בפגישות דיפלומטיות שיכולות להתפרש לא נכון מבחינת הציבור. "העם במצרים לא הסכים לכך. הציבור לא היה מוכן לקבל את גמאל. המודל שהמציא חאפז אל-אסד, רפובליקה שושלתית, לא היה מקובל על העם המצרי. איך הייתה נתפסת היום הודעה של ניקולא סרקוזי שהוא מייעד את בנו לרשת את השלטון בארמון האליזה? זה לא יעלה על הדעת לא באיטליה לא בבריטניה ולא בצרפת. במזרח התיכון היה תקדים סוריה, זה היה אמור להתבצע בעירק של סדאם חוסיין, וזה אמור להתבצע בלוב שכן קדאפי מייעד את בנו סיף-אל-איסלאם המכונה חניבעל לרשת אותו".

שקד מסמן את ההידבקות לכיסא כטעות המרכזית של הנשיא המצרי. "הוא השאיר את העם בחוסר ודאות תקופה ארוכה מדי. הוא לא הודיע אם יתמודד לנשיאות נוספת, ולא פסל את האפשרות שגם בגיל 83 הוא ימשיך לכהן כנשיא".

בתסריט אופטימי יותר מבחינת מובארק, שלפני חודש נראה מציאותי בהחלט, מובארק היה מודיע לעם על פרישה בקיץ. לו היה עושה כך, ייתכן שבמקום הפגנות ענק עם תמונות של מובארק כשודד, חמור וגנב ובובות בדמותו תלויות בכיכר, היינו חוזים בחגיגות תמיכה והערצה עם פוסטרים של המנהיג נישאים אל על. גם העברת השליטה לידי עומר סלימאן הייתה מתקבלת בצורה חיובית. ואולי בעוד עשר שנים היינו רואים את החלום של חוסני מתגשם, ובנו גמאל היה מושבע לנשיאות.

אחרי הכול, אם עושים פרופיל של המפגין הממוצע בכיכר א-תחריר - צעיר חילוני משכיל שרוצה לאכול פיצה-האט ומקדונלדס בקהיר, משתמש בטוויטר ובפייסבוק צופה ביוטיוב ומוריד רינגטונים לסלולרי - היינו מוצאים נקודות דמיון לגמאל מובארק. דווקא מובארק הבן, שהתחנך חינוך מערבי, ששולט בשפה האנגלית, שמעורה בעולם העסקים וההיי-טק ושמבחינה מנטלית יותר אמריקני מאשר מצרי, יכול היה להוביל את השינוי שהנערים בכיכרות רוצים כל כך.

"מובארק ניחן בחוש הומור משובח, נמצא במצב בריאותי סביר, סובל מבעיות שמיעה באוזן שמאל וחושב שנשיא ארצות הברית נאיבי". כך נכתב במברק סודי של שגרירות ארצות הברית בקהיר תחת הכותרת "חוסני מובארק, פרופיל". עוד נכתב שם כי "הבחירות לנשיאות הבאות נקבעו לספטמבר 2011. אם מובארק עדיין יישאר בחיים, הוא צפוי להתמודד בהן, ובאופן בלתי נמנע לזכות בכהונת נשיאות נוספת. הוא חושב שכמו במצרים, גם בעירק יש צורך להעמיד שליט צבאי חזק, שכמוהו ישלוט בה בצורה הוגנת".

השבוע נדהמו מנהיגי ערב לראות איך נשיא ארצות הברית ברק אובמה פשוט זרק את מובארק לכל הרוחות. "עכשיו המנהיגים הערבים שסומכים על ארצות הברית מבינים עם מי יש להם עסק", אמר חסן פדאללה בכיר החיזבאללה. אמר וצדק.

"בשלב הראשון למהומות", מסביר פרופ' איתן גלבוע ממרכז בס"א באוניברסיטת בר-אילן, "ארצות הברית החליטה לנקוט מדיניות של הליכה על חבל דק. לא להביע תמיכה במובארק ולא במפגינים. בשלב השני זה עבר להתנערות מוחלטת משלטונו, ולהתקפה ישירה של אובמה וקלינטון על מובארק בדרישה להעביר את השלטון ולהתפטר.

"האמריקנים למדו לקח מההפגנות באירן ומהפסיביות שהם גילו כלפיהן, ועכשיו החליטו להיות פעילים למען המפגינים. המדיניות בהפגנות באירן הייתה הססנית, ולכן המפגינים לא הצליחו להוריד את אחמדינג'אד. אובמה חשב שהוא יוכל לנהל דיאלוג עם הנשיא האירני על תוכנית הגרעין, ולכן לא רצה לתמוך במפגינים. זאת הייתה טעות. במקרה של מצרים הוא עשה טעות שנייה כשחשב שיש צורך לחזק את העם שרוצה דמוקרטיה. אובמה לא הבין שיש פה מצב הפוך. באירן העם אוהד את ארצות הברית והשלטון לא, ולכן היה צורך בחיזוק העם. במצרים השלטון אוהד את ארצות הברית והעם לא, ולכן היה צורך לחזק את הנשיא. אין ספק שתמיכה במפגינים וסיום כהונת מובארק היא לידתו של שלטון אנטי אמריקני חדש".

האפקט של נפילת מובארק היה מיידי. עבדאללה מלך ירדן הודיע על פיזור ממשלתו והקמת ממשלה חלופית. נשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח, השולט בארצו יותר משלושים שנה ונחשב בעל ברית מרכזי של ארצות הברית במלחמה בטרור העולמי, הודיע שלא ירוץ לכהונה נוספת ויסיים את תפקידו בעוד שנתיים.

"הסגנון השלומיאלי של ביצוע המדיניות האמריקנית מעורר תהיות בקרב בנות בריתה הערביות של ארצות הברית באשר למידת נאמנותה", מסביר גלבוע. "מנהיגים כמו עבדאללה וסאלח עושים את החשבון הפשוט ומבינים שאי-אפשר לסמוך על ארצות הברית בזמן משבר. התפיסה של ארצות הברית ומדינות המערב לגבי דמוקרטיה במזרח התיכון היא במקרה הטוב בורות ובמקרה הגרוע אווילות. מבחינתם דמוקרטיה מסתכמת בבחירות; אם הן עוברות בצורה סבירה, אז הכול בסדר. הם לא מבינים שבחירות הן השלב האחרון של דמוקרטיה, לא השלב הראשון. דמוקרטיה זה זכויות אדם, חופש עיתונות, הפרדת רשויות. רק כשאלו קיימים אפשר לגשת לבחירות של העם.

"האמריקנים דורשים ממובארק לשנות את החוקה באופן כזה שהאיסלאם הקיצוני יוכל להתמודד בבחירות. הם לא מבינים שתנועה שמבקשת להשתמש בדמוקרטיה כדי לכונן אוטוקרטיה איסלאמית קיצונית היא תנועה שצריך למנוע ממנה להיבחר בבחירות דמוקרטיות. זה נכון לגבי חמאס, זה נכון לגבי חיזבאללה, וזה נכון גם לגבי האחים המוסלמים במצרים".

לו התנהלו חייו של מובארק כפי שהוֹעידה נקודת ההתחלה שלהם, הוא היה ממשיך לחיות בכפר אל-מוסולוחה צפונית לקהיר, מתפרנס מעבודה חקלאית כזו או אחרת, או אולי מגשים את חלומו של אביו, לומד הוראה באוניברסיטת קהיר, ונהיה מורה מכובד. אלא ששירותו הצבאי בן השנה של הנער בן ה-19, יליד 1928, הפך לקריירה צבאית מפוארת. הוא סיים תואר ראשון במדעי הצבא באקדמיה הצבאית הלאומית של מצרים והצטרף לחיל האוויר המצרי.

האיכר מהפרובינציה הפך לטייס, סיים תואר נוסף באווירונאוטיקה, ובגיל 31 מונה למפקד בסיס חיל האוויר במערב קהיר. חמש שנים אחר כך מונה לנספח הצבאי המצרי בברית המועצות הגדולה. בן 47 היה מובארק לסגן הנשיא אנואר סאדאת, והיה שותף לגיבוש הסכם השלום עם ישראל. ב-6 באוקטובר 1981 התנקש חאליד איסלאמבולי בחייו של סאדאת בעודו צופה במצעד השנתי לציון "ניצחון מלחמת אוקטובר". חוסני מובארק בן ה-52 ירש את מקומו והפך נשיא מצרים.

29 שנים לאחר מכן, המהומות בתוניסיה והדרישה לדמוקרטיה התפשטו בעולם הערבי כאש בשדה קוצים. שלושה אזרחים מצרים ששרפו את עצמם במחאה על העוני והאבטלה הגואה, יצרו במצרים גל מחאה שהתחיל במאות והגיע ביום שלישי האחרון ל-4 מיליון אזרחים, 5 אחוזים מאוכלוסיית מצרים, שהתאספו בכיכרות ודרשו מבן האיכרים להודיע על פרישה מיידית מכס הנשיאות ועל עריכת בחירות דמוקרטיות במצרים.

"תזכרו איך הגעתי לנשיאות", פנה מובארק לעם המתקהל בכיכר א-תחריר. "הייתי אתכם במלחמה ובשלום. אני איש צבא; אני לא בוגד ולא עוזב את חובותיי ואחריותי. המחויבות שלי כעת היא להשיב את היציבות למדינה כדי להעביר את השלטון בצורה שתשמור על מצרים ועל המצרים. חוסני מובארק שמדבר אליכם היום גאה בכל השנים שבהן שירת את העם הזה. המולדת היקרה הזאת היא מולדתי כמו של כל אחד אחר. בה גדלתי, למענה נלחמתי, הגנתי עליה ועל האינטרסים שלה, ועל אדמתה אמות. ההיסטוריה תשפוט אותי ואת האחרים לטובתנו או לחובתנו, אך המולדת תישאר", הגן מובארק על שלטונו בן שלושים השנים.

אין חכם כבעל ניסיון, ושלושים שנות שלטון שכללו עימותים פוליטיים ושלושה ניסיונות התנקשות מספקות כנראה את הניסיון הדרוש. "איני מתכוון להתמודד בבחירות הבאות", אמר מובארק. "הרכבתי ממשלה חדשה, הוריתי על רפורמות מרחיקות לכת, אך זה לא עזר. יש כמה גופים שאינם מוכנים לשמוע על הידברות". והוא הוסיף והזהיר: "האומה המצרית עומדת בפני מבחן גדול. יש כאלו שינסו לנצל את המצב ברחוב לאינטרסים שלהם ולמטרתם האישית, ובכך לפגוע ביציבות המדינה".

המפגינים ששמעו את שירת הברבור של מנהיגם לא הספיקו לעכל את המילים, וכבר החלו גורמי האופוזיציה במלחמה פוליטית. מוחמד אל-בראדעי שהגיע בטיסה ישירה מאוסטריה הרחוקה כדי להוביל את הפגנות המחאה נגד מובארק מיהר לדחות את דברי הנשיא. "הוא לא שומע את העם", אמר אל-בראדעי בראיון לרשת אל-ערביה. "אנחנו רוצים לשנות את המשטר מדיקטטורה לדמוקרטיה. מובארק לא עושה טובות לעם, העם הוא זה שבוחר את מנהיגיו. האיומים על כאוס ואנרכיה בעקבות הוואקום השלטוני הם דברים של דיקטטור".

אלא שהנתק כביכול בין מובארק לעם, המתבטא בהיעדר הדמוקרטיה, מבטא אולי דווקא הבנה עמוקה של מובארק בברחשי הלב של עמו. בשנה החולפת נעשה מחקר על כוחו של האיסלאם במזרח התיכון. הממצאים לגבי מצרים מדאיגים מאוד. מרבית המצרים תומכים בשינוי החוקה וסוברים שצריך לכלול בה עונשים כגון סקילת נשים נואפות, הלקאה וקטיעת ידיים לגנבים ולשודדים, ועונש מוות לנוטשים את דת האיסלאם. לשאלה אם טוב או רע שהאיסלאם יתערב בפוליטיקה ענו 95 אחוז מקרב המצרים שהאיסלאם צריך להיות חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה. בהתחשב בעובדה שתנועת האחים המוסלמים היא המייצגת את האיסלאם במצרים לא קשה לנחש מה יהיו תוצאות הבחירות הדמוקרטיות הבאות במצרים וכיצד מהפכת הנערים שסימלה את החופש והקדמה תהפוך במהרה לכלי בידי גורמי האיסלאם הקיצוני.

קטאר, נסיכות של 840 אלף איש, עתירת ממון, הקימה ערוץ תקשורת בשם אל-ג'זירה ובאמצעותו היא מפילה משטרים של מדינות גדולות ממנה פי עשרה ופי מאה. כך היא ממחישה מעבר לכל ספק שהמצלמה, המיקרופון ואולפן השידור חזקים יותר מכל תותח, מטוס קרב או טנק מוצב ברחוב. בשבוע שעבר כתבנו על העליהום התקשורתי שביצעה רשת אל-ג'זירה נגד בכירי הרשות הפלשתינית. כעת הקורבן היה הרבה יותר משמעותי.

בעוד רשת אל-ג'זירה דיווחה על מאות אלפי מפגינים בכיכר בימים הראשונים של ההפגנות במצרים, מקבילתה הסעודית 'אל-ערביה' הסתפקה במספרים צנועים יותר ודיווחה על עשרות אלפים. מנהל ערוץ אל-ג'זירה הוא איש חמאס, ובמילים אחרות איש האחים המוסלמים. הוא דאג להורות לכתביו לצלם תמונות תקריב של מפגינים זבי דם, ושל ילדים ונערים קוראים קריאות גנאי נגד מובארק. המטרה ברורה: לבסס לגיטימיות בינלאומית להפגנות ולצייר תמונה חד-משמעית וגם חד-צדדית כאילו העם כולו רוצה את ראשו של מובארק.

"אל-ג'זירה לקחה על עצמה את האחריות לשינוי משטרים במזרח התיכון", אומר פרופ' גלבוע, המשמש גם ראש המרכז לתקשורת בינלאומית בבר-אילן. "מאז היווסדה היא לא הייתה אף פעם אמצעי תקשורת מהסוג המדווח בלבד. היא ראתה עצמה סוכנת שינוי. זה בא לידי ביטוי בתוכניות הרגילות, באמצעות טפטוף מסודר ועקבי של מסרים נגד משטרים מסוימים. בעתות משבר הדבר מקבל תאוצה רבה יותר.

"זו רשת המייצגת קבוצות ואידיאולוגיה מסוימות מאוד. בישראל מצטטים דיווחים של אל-ג'זירה כאילו מדובר בערוץ תקשורת ניטרלי, בעוד בפועל הרשת משרתת את הגורמים האלימים ביותר בחברה הערבית. הארגונים האיסלאמיים הקיצוניים אל-קאעידה, חיזבאללה וחמאס רואים בה רשת טלוויזיה שעומדת לצדם".

תפקיד חשוב בתקשורת הפנימית יש, הוא מוסיף, לרשתות החברתיות פייסבוק וטוויטר. "המזרח התיכון הגיע לעידן המידע. התקשורת החדשה משחקת תפקיד מרכזי בגלל האחוז הגדול של נגישות לאינטרנט ולמדיה החברתית. באירן הבינו את זה מהר, וסגרו את רשת האינטרנט ברגע שההפגנות החלו. במצרים נרדמו על המשמר ונתנו לצעירים להעביר מסרים על התאספות להפגנות באופן חופשי. כשהם נזכרו לחסום את האינטרנט זה היה מאוחר מדי".