המהומות במצרים, שפרצו בסיוע הרשתות החברתיות ברשת האינטרנט, הוכיחו פעם נוספת את עוצמתן של הרשתות החברתיות דוגמת פייסבוק וטוויטר ואת העובדה שהן עלולות להיות גם חרב פיפיות. אך די בביצה המקומית שלנו, כדי להתרשם מעוצמתה של רשת חברתית וממידת הסכנה שהיא מגלמת. בשבועות האחרונים עקבנו כולנו אחר המעצר המתוקשר של אורי ברעם. ברעם נעצר בעקבות הפצת סרטון שקורא לרצח שר הביטחון,
אהוד ברק ושל המשנה לפרקליט המדינה.
לכאורה, זה היה עוד אחד מאלפים ורבבות סרטונים שמופצים ברשת כלאחר יד, אך השתלשלות העניינים במקרה זה מחדדת את הסכנות האורבות לפתחם של העושים שימוש ברשת האינטרנט. ניסיונו הכושל של ברעם לחמוק מעונש, על-ידי הסרת הסרט מרשת האינטרנט, מחדד את העובדה שהעלאת מידע לרשת האינטרנט היא מעשה בלתי הפיך. נציג המשטרה אמר בדיון על הארכת מעצרו: "בוודאי הוא הבין לאיזה בור עמוק הוא נכנס, הוא פחד להיתפס, לכן הוריד את הסרט."
אלא שכאמור, בעידן התקשורת המהירה כבזק, הניסיון להוריד את הסרט מהרשת, לאחר שכבר הופץ, נדון לכישלון.
פרשה קשה זו מציבה זרקור על מהפכת האינטרנט, שמשנה את חיינו ואת המציאות סביבנו בקצב מסחרר ומחדירה לחיינו סוגיות חברתיות, תקשורתיות ומשפטיות חדשות. החל בנהרות ה'טוקבקים', שהפכו חלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי, המשך בבלוגים, שזוכים להצלחה אדירה ולרייטינג מפתיע וכלה ברשתות החברתיות, שכבשו את לב ליבה של ההוויה.
יחד עם כל אלו מגיעים, ב'עסקת חבילה', גם רעות חולות מסוגים שונים, שלכולן היבטים משפטיים כבדי משקל ואשר מסכנות את המשתמשים ברשת, בנזקים קשים וחמורים: הפרת זכויות יוצרים, הסתה והמרדה כמו במקרה בו מואשם לכאורה אורי ברעם, התחזות, פגיעה בפרטיות, פגיעה בחוק דואר הזבל, הטרדה מינית, תביעות בגין לשון הרע ועוד. אתמקד הפעם, בסוגיית לשון הרע בעידן הדיגיטאלי. על הסכנות האחרות - במאמרים נוספים.
רקע: קצב השינויים הסוחף במציאות חיינו, גורם לשתי תופעות מקבילות: מחד, המחוקק לא מצליח עדיין, לתת להם מענה הולם לקצב השינויים בעולם הדיגיטאלי. מאידך, הציבור עצמו - את ואתה - לא מבין עדיין את כללי המשחק החדשים. לא מעטים מתפתים למעשים שהם לא מודעים להשלכותיהם ולסכנות שהם מציבים לפתחם ובהם כאמור, גם סכנת תביעה בגין לשון הרע.
פסק דין של
כבוד השופט זמיר (דנ"א 7325/95,
ידיעות אחרונות בע"מ נגד נ' קראוס) קבע: "לעיתונות יש כוח רב. בכוחה לרומם או להשפיל, להחשיך עולמו של אדם ולערער מעמדו של גוף. הכתב האוחז בעט משול לקדר הלש בחומר. ביכולתו לעצב את מושא כתיבתו כראות עיניו וכיד הלשון הטובה (או הרעה) עליו."
דבריו הנוקבים של השופט זמיר התייחסו לסוגיה מעידן ה"פרינט" והתמקדה בעיתונות הכתובה והמודפסת. גם המושג 'הכתב האוחז בעט' עלול להטעות. שכן דברי זמיר תקפים ביחס לכל אמצעי תקשורת כולל אלו המקוונים. גם המושג 'כתב' תקף במציאות העכשווית, ביחס לרוב מי ששולחים ידם אל המקלדת ומפרסמים דבריהם ברבים באמצעות רשת האינטרנט.
ניסוחו המבריק של השופט זמיר לא עומעם אפוא, עם המעבר לעולם הביטים הדיגיטאליים. נהפוך הוא. הנגישות של כל אדם בעולם אל המידע ברשת האינטרנט והמידיות של העברת המסרים בה, הופכים את הכוח 'לרומם או להשפיל, להחשיך עולמו של אדם ולערער מעמדו של גוף' לחזקים והרסניים עשרות מונים מבעבר.
את הניצנים הראשונים לעוצמת הרשת, העניקה תרבות הטוקבקים. אותם תגובונים, שמתפרסמים לאחר כל כתבה, טור אישי או בלוג. הטוקבקים הפכו כלי ביטוי המוני וסוחף, בידי כל אדם באשר. הם כוללים תגובות ממספר סוגים: תגובה מזוהה בשם מלא (מיעוט קטן מאוד), תגובה אנונימית נקייה ממניפולציה, פרסום תחת כינוי קבוע, תגובה תמורת תשלום של טוקבקיסטים מקצועיים 'מטעם', התחזות תחת שם אקראי, התחזות תחת זהות של אחר, תוך ניסיון ליצור רושם שאותו אחר הוא המגיב או תגובה על-ידי "טרולים" - כותבים מרובי זהויות.
אף אחד מבין כל סוגי המגיבים האלו, אינו חסין מפני תביעה על לשון הרע. ראוי לזכור ולהפנים זאת. אין בסיס לאשליה, שהאינטרנט מנפק מחסה אולטימטיבי, טכנולוגי או משפטי, שמאחוריו ניתן לתקוף לא חשש, לפגוע באחר ולהוציא דיבתו רעה. אותה טכנולוגיה מתקדמת, שמאפשרת את קיומה והתפתחותה של רשת האינטרנט, מעניקה גם כלים מעולים לאיתור מתחזים, טרולים ושוחרי רע, שפוגעים בבודדים, מלעיזים, מסיתים, מפיצים דברי בלע גזעניים ועוד.
מי שמשתעשעים בכתיבה ברשת, אך אינם בקיאים ברזי המשפט, חייבים להכיר את בסיס החקיקה ואת רוח הפסיקה, הקובעים ש"כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לו לעתים כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (ע"א 214/89). ועוד נכתב בפסק דין זה: "שמו הטוב של אדם והמוניטין שצבר לעצמו במהלך חייו, הם נכס מקניינו, הנרכש לעתים בעמל רב ולאורך זמן. הוא ביטוי חשוב לכבודו של האדם: הן כבוד במובן honor, לאמור ההוקרה וההכרה הנובעים ממעמדו בחברה שאליה הוא משתייך, הן כבוד במובן dignity, לאמור ערכו הפנימי של האדם. שמו הטוב של אדם מאפשר לו להימנות עם בני הקהילה ובכך להגשים את עצמו ולעצב את אישיותו."
רצף הניסוחים הללו חייבים לעמוד נגד עיניו של כל אחד, שעה שהוא שולח יד קלה אל המקלדת ולהגיב בטוקבק מהיר על פרסום כלשהו, תוך תקיפת אדם אחר באשר הוא, באמצעות עובדות שקריות, או תוך ביצוע עבירות אחרות.
כאן המקום להדגיש, כי העידן הדיגיטאלי הפך גם אותך הקורא ואותך הקוראת לחלק מגדודי הכותבים הדעתנים ובעלי הרייטינג ברשת האינטרנט. טוקבק מוצלח, אמירה מיוחדת ואיכותית בפייסבוק, או סרטון וידיאו חובבני, אך מדליק ביו-טיוב, עשויים להגיע במהירות הבזק לרייטינג גבוה מזה של
יאיר לפיד. מה שבכל זאת אינו שלם במשוואה הזו, היא היעדר ההבנה של הכותב, בסוגיות השונות שכבר נזכרו כאן ובעיקר לא בסוגיות לשון הרע.
סכנת ההסתבכות בתביעה על-פי חוק איסור לשון הרע (תשכ"ה 1965), גוברת עוד יותר ככל שעולים במדרגות סוגי הכתיבה ברשת: בלוגרים חובבנים או מקצועיים, כותבי טורים אישיים, כותבי מאמרים מוזמנים הכוללים טיפים מקצועיים ועוד.
