מהפכת "ה-25 בינואר" הצליחה להפיל את משטרו של הנשיא מובארק ולהביא לכך שהצבא ינהל את המדינה בשלב הזה באמצעות משטר צבאי המבוסס על "המועצה הצבאית העליונה" שבראשה עומד שר ההגנה המצרי פילדמרשל (מושיר-בערבית) טנטאווי.
הצבא תפקד באופן נכון במהלך 18 ימי המהפכה העממית, הוא נשאר נאמן למשטר מובארק אולם סרב להתעמת בכוח עם המפגינים ואף הביע תמיכה בדרישותיהם הצודקות. כשצמרת הצבא המצרי הבינה כי העניינים יוצאים מידי שליטה והצבא יתקשה להגן על סמלי המשטר ועל חייו של מובארק היא הבהירה לנשיא המצרי כי "הגיע לסוף דרכו" והוא נאלץ להודיע על התפטרותו. מובארק העביר את סמכויות השלטון לצבא ועזב את קהיר ביחד עם בני משפחתו.
שלטונו של מובארק הסתיים בדיוק באותו האופן שאירע בתוניסיה לפני כחודשיים עם הרודן זין אל-עאבדין בן עלי שהצבא אילץ אותו לרדת מכס השלטון.
הצמרת הצבאית המצרית השולטת כעת במצרים מיהרה להבהיר לאזרחי מצרים כי היא תומכת בלגיטימיות של המהפכה, כי תגן עליה וכי היא איננה מהווה תחליף לשלטון הדמוקרטי שאותו שואפת המהפכה להשיג. עד עכשיו מתפקדת הצמרת הצבאית הזו באופן צנוע, תוך פרסום הודעות רשמיות לקוניות ולמעשה היא שולטת בכל מנגנוני השלטון ובאמצעי התקשורת הרשמיים כמו הטלוויזיה והרדיו.
המשימה העיקרית של הצמרת הצבאית השלטת כעת היא להחזיר את החיים במצרים למסלולם הטבעי לאחר שיסתיימו החגיגות על לכתו של הנשיא מובארק.
המשטר הצבאי יצטרך להפעיל מחדש את משרדי הממשלה ובמקביל לנהל מגעים עם המפלגות הפוליטיות ועם נציגים של ה"דור הצעיר" שחולל את המהפכה כדי להגיע להסכמות כיצד להתקדם לעבר בנייתו של משטר חדש.
יש לזכור כי לצבא יש מעמד חשוב במצרים מאז 1952 שבה אירעה "מהפכת הקצינים החופשיים" יש לו השפעה בתחום החברתי ובתחום הכלכלי.
"צו השעה" של מצרים הוא הטיפול במצב הכלכלי הקשה והתסכול הרב שנגרם ממנו ושהיוו את המניע העיקרי של "מהפכת ה-25 בינואר" שעשה "הדור הצעיר".
איננו יודעים רבות על הנטיות הפוליטיות של ראשי הצבא אבל ידוע שיש ביניהם הנחשבים "פרו-מערביים" וכאלה שהם נחשבים כתומכיה של הלאומיות הערבית.
פרשנים מצרים מעריכים כי הצבא לא יוותר על מעמדו וימשיך לשמור עליו. השאלה שעדיין אין עליה תשובה היא מהי מידת נחישותם של ראשי הצבא להקים משטר חדש בהתאם לרוח המהפכה של ה"דור הצעיר" והאם אין חשש שהגנרלים המצרים "יתאהבו בשלטון ובשררה" ויעדיפו למשוך זמן ולהאריך את תהליך שינוי המשטר וביצוע הרפורמות השונות.
מה צפוי במישור הפוליטי הפנימי?
צמרת הצבא המצרי תצטרך להתמודד עם אתגרים מורכבים. מולה ניצבת תנועת "האחים המוסלמים" שהיא תנועת האופוזיציה הגדולה והמאורגנת ביותר. אחד ממנהיגיה, עסאם אל-עריאן, כבר הודיע כי "לאחר לכתו של מובארק תהיה ה"שריעה" הבסיס לשלטון במצרים". מדובר בתנועה קיצונית, אנטי אמריקנית ואנטי ישראלית שמקפידה להתבטא כעת רק בענייני פנים ולא בענייני חוץ כדי שלא "להפחיד את המערב".
מנגד נמצאים כוחות האופוזיציה האחרים שגם להם יש עמדות קיצוניות בענייני חוץ ומאבקים פנימיים ביניהם.
"מהפכת ה-25 בינואר" איחדה את כל כוחות האופוזיציה נגד משטר מובארכ אולם לאחר שהצליחו לסלק אותו צפוי ששוב יתחדשו המחלוקות ביניהם.
האם הם יצליחו להתגבר על הבדלי הגישות ביניהם בכל הקשור לאופן שבו רואים את חזון המשטר החדש?
פרשנים מצריים אינם שוללים את האפשרות שבמצרים יווצר, בתוך כמה חודשים, מצב הדומה לזה שבטורקיה, מצד אחד הצבא וממולו תנועת "האחים המוסלמים".
בטורקיה הצליחו
ארדואן ומפלגתו שהיא שלוחה של תנועת "האחים המוסלמים" העולמית לנטרל הרבה מכוחו של הצבא, האם תהליך דומה יקרה במצרים וכיצד ישפיע הדבר על היחסים עם ישראל והמערב?
לסיום עידן מובארק יהיו גם השלכות על מעמדה של מצרים באזור. משטר מובארק נחשב בעיני רבים בעולם הערבי כמשטר פרו אמריקני ופרו ישראלי ולכן עלתה קרנן של אירן וטורקיה שניהלו מדיניות אנטי אמריקנית וישראלית למרות שאינן מדינות ערביות.
פרשנים ערבים מעריכים כי אם ישנה המשטר החדש שיקום במצרים את הגישה שלו לארצות הברית וישראל תוכל מצרים להחזיר לעצמה את מעמדה הקודם כמנהיגת העולם הערבי.
מבחינה אזורית הייתה מצרים של מובארק אבן יסוד חשובה בציר המדינות "המתונות" נגד "ציר הרשע" בראשותה של אירן. העלמות משטר מובארק מחלישה את הציר "המתון" ומחזקת את הציר הקיצוני המאיים על ישראל.
ומה מצבה של ישראל נוכח השינויים האלה?
כל השינויים שקרו עד כה בתוניסיה ובמצרים הם לרעת של ישראל. "אפקט תוניסיה" עדיין לא הסתיים והוא עלול לתקוף מדינות ערביות נוספות כמו למשל ירדן שגם לה יש הסכם שלום עם ישראל.
לגבי היחסים של ישראל עם המשטר החדש הזמני במצרים אומרים גורמים מדיניים כי ישראל מכירה היטב את הצמרת הצבאית המצרית וכי כרגע אין סכנה שהסכם השלום בין ישראל למצרים יבוטל או שתפרוץ בקרוב מלחמה.
אולם הסתלקותו של משטר מובארק איננה מבטיחה יותר שבכל מלחמה עתידית של ישראל, מצרים תישאר "מחוץ לתמונה".ישראל תאלץ לשקול ברצינות את אפשרות חידושה של "החזית הדרומית" ואולי אף להגדיל את צבאה. צריך לזכור כי למצרים יש צבא מודרני ומפותח.
ישראל "איבדה" עוד קשר טוב עם משטר יציב במזרח התיכון שעליו היא סמכה בעיצוב האסטרטגיה הביטחונית שלה בנוסף לטורקיה שאת הקשרים הטובים עימה היא איבדה כתוצאה מעלייתו של טייפ ארדואן לשלטון.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
