הכרובים אז - והיום?

מכל הכלים שבמשכן, אפשר לטעון שאלה שבקודש הקודשים הינם בעלי המשמעות הרוחנית והמוסרית הנשגבת ביותר. למה אני מתכוון?. נתחיל בתורה עצמה: "ויעש שני כרֻבים זהב מקשה עשה אֹתם משני קצות הכפֹרת: כרוב-אחד מקצה מזה וכרוב-אחד מקצה מזה מן-הכפֹרת עשה את-הכרֻבים משני קצוותו: ויהיו הכרֻבים פֹרשי כנפים למעלה סֹככים בכנפיהם על-הכפֹרת ופניהם איש אל-אחיו אל-הכפֹרת היו פני הכרֻבים:" (שמות לז, ז-ט).

מן הפסוקים הללו אנו לומדים מספר עובדות בעלות משמעות רוחנית עמוקה: הכרובים והכפורת של ארון הברית עשויים כולם מקשה אחת, כדי לרמוז לנו שהאידיאל עבורנו הוא שיהודים יהיו מחוברים לתורתם הקדושה בחיבור בלתי ניתן לניתוק. הכרובים - המסמלים אותנו - מכוונים את מעשיהם השמיימה "לאביהם" שבשמים. ברם, בו-זמנית הם סוככים ומגינים על התורה - שהיא מקור חיינו בעולם הזה. ובנוסף, פניהם איש אל-אחיו, קרי, הם מאוחדים בלבם, במעשיהם, איש אל רעהו - בהשראת התורה.

יש לשים לב לדבר הניסי שבתיאור מעשה הכרובים - כנפיהם פרושים מעלה אך גם מכסים את ארון הברית. פניהם פונות איש אל אחיו, אך גם פונות מטה לכיוון הארון. כיצד זה אפשרי? על בסיס אותו תיאור סותר כביכול של הכרובים אמרו חז"ל "כמסורת בידינו מאבותינו" במסכת בבא בתרא צט, ע"א, ש"מקום ארון וכרובים אינו מן המידה.

תניא נמי הכי: ארון שעשה משה יש לו ריוח עשר אמות לכל רוח ורוח". רש"י מבאר כי כשהניחו את ארון הברית בקודש הקדושים של בית המקדש הראשון היה מרחק של עשר אמות מן הארון לכל כיוון, כך שהארון לא תפס שום מקום!, זאת מכיוון שמידות קודש הקודשים היו עשרים אמה אורך, רוחב ועומק. הגמרא שם ממשיכה ואומרת שגם הכרובים הגדולים שעמדו בכל צד של הארון לא תפסו שום מקום.

לעניות דעתי, המציאות של "אינו מן המידה" שבקודש הקודשים של המשכן ושל בית ראשון אופיינה בכך שהקב"ה סילק ממנו את אחד המימדים, כך שראינו את הארון והכרובים "בתמונה" של שני מימדים ולא כיתר העצמים שבעולם. את המימד השלישי - מימד "הבראשית" והטבע - החליף ה' עם מימד "האנכי", מימד האלוקי שהינו מימד הטרום-בראשית. קודש הקודשים למעשה היה המקום היחיד בעולם הזה שבו יש לנו תחושה של מציאות אחרת שדומה מעט לעולם הבא, לעולם של טרום הבריאה, לעולם בעל מימדים שונים לחלוטין.

כידוע, כאשר רצה הקב"ה לדבר עם משה רבינו לאחר בניית המשכן, הוא תמיד עשה זאת במקום אחד בלבד - מבין הכרובים. "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפֹרת מבין שני הכרֻבים אשר על-ארון העדֻת" (שמות כה, כב). כי כך חווה משה רבינו, עד כמה שיכול מִשהו עלי אדמות לחוות - בו-זמנית - את נוכחותו של הקב"ה, את העולם הבא, ואת מלוא עוצמת חיבורו של עם ישראל לה' ולתורתו.

וכיצד התרחש דבר זה? ע"פ חז"ל (בבא בתרא צט, ע"א) כאשר עם ישראל עשה את רצונו של ה' המצב השתקף בכך שהכרובים פנו איש אל אחיו. כאשר עם ישראל לא עשה את רצון ה' הכרובים היפנו את פניהם קדימה, אל הבית.

זה היה מצב נהדר שבו ה' גילה למשה כל פעם שהוא דיבר עמו - ואפילו לפני שדיבר עמו - את מצבו הרוחני של עם ישראל. וכך היה גם בבית ראשון בשלוש הרגלים כאשר איפשרו לעם לראות את הכרובים מרחוק, ובכך להבחין ביחסו של ה' אל העם.

והיום, אוי לנו שאין לנו, לא את בית המקדש, לא את ארון הברית, ולא את הכרובים שיכולים ליידע אותנו על רמת קירבתנו לאבינו שבשמיים. האם ניתן לעשות משהו עד ביאת משיח צדקנו, שיעזור לנו לחוש את מצבנו הרוחני - לפחות ע"פ תחושת גדולי הדור?.

לעניות דעתי, יש משהו שאכן אפשר ומותר לעשות. הבה נבנה מעין כרובים גדולים ונשים אותם מעל בית הכנסת הגדול בירושלים, שהינו מקום קרוב מאוד להר הבית. (מעשה זה מזכיר את העובדה שבבית המקדש שבנה שלמה המלך הכרובים עיטרו את קירות המקדש וגם את דלתות המקדש). והבה נתחיל מסורת שבכל חודש, אחרי קידוש הלבנה יעלו שני הרבנים הראשיים אל גג בית הכנסת הגדול ויסדרו את זווית הכרובים בצורה שמשקפת, לדעתם, את מצב האחווה והאחדות ויראת השמים בקרב העם.

זה יהיה לכולנו סימן גלוי וברור לרמת האחווה בין איש לרעהו ועידוד לשיפור מעשינו, וגם סימן לה' שאנו כואבים מאוד את חורבן בית מקדשנו, ומוכנים ומזומנים לבנייתו במהרה בימינו, כן יהיה רצון.