ביקורת סרט: ברבור שחור

הסרט "ברבור שחור" של הבמאי דארן הארונופסקי משחק כעת בבתי הקולנוע ברחבי הארץ. כשנפתח מסך הכסף חוזים הצופים בריקוד באלט של השחקנית הראשית נטלי פורטמן, ובמהלך הסרט חודרים לעולמה של הגיבורה הראשית נינה. אין ספק שמשחקה של נטלי פורטמן בסרט זה הוא משחק שדרש ממנה הכנה מרובה, אימונים מפרכים לצד התמקדות באופייה של גיבורה בעייתית, נאמר חולת נפש.

ניכר שהיא סיגלה לעצמה גינונים של רקדנית באלט קלאסי, ותהיתי ביני לביני במהלך הסרט האם היא באמת, רוקדת לאורך הסרט או משחקת את התפקיד כפילה שלה. השחקנית היא "משלנו" וניכר בעת פתיחת המופע הקולנועי שהיא אכן ברבור צחור.

על-פי התסריט ניתן להבחין שלפנינו סיפור פואנטה. הצופה אינו יכול לשער במדויק מה יהיה סוף העלילה אף שקיימים רמזים לאורך הסרט לסיומו המפתיע. בהפסקה בין שני חלקי הסרט ניסינו לשער בן זוגי ואני מה יקרה בסיומו של הסרט. בן זוגי סבר שהאימונים המפרכים של הגיבורה הראשית והעמדתה בניסיונות פיתוי ועוררות הם חלק מטכניקת הבימוי של מנהל המופע "אגם הברבורים" אליו חותרת רקדנית הבלאט יחד עם המנהל האמנותי של הלהקה, וכל הדרכים כשרות להכנת הכוכבת הראשית לקראת המופע.

אני סברתי שלא בצדק שכל ניסיונותיו של המנהל האמנותי לשעבד את הרקדנית לטובתו, גם כמנהיגת הלהקה החדשה, שכן הוא מחליף את הבלרינה הוותיקה בבלרינה חדשה ומדובר כאן במאבקים בין כוחות שונים. נדמה היה לי שהמאבקים הם חיצוניים והם בין דמויות, ומסתבר בסיומו של הסרט שהדמות הראשית נתונה לכוחות פנימיים שפועלים עליה. כוחות הרסניים מנווטים אותה.

כלומר הפתיחה הקלאסית בה רקדנית רוקדת על המסך, כפתיחה השובה את הצופה היא חלק מן הטכניקה היוצרת הטעייה של הצופה כאילו הוא נכנס לתוך דרמה בה יסופר על חייה של הרקדנית כחיי בלרינה קלאסית, אבל תמיד נשארת כותרתו של הסרט "ברבור שחור" כהד למשהו אפל שעתיד להתרחש.

אניי באופן אישי חשתי רצון להידמות לרקדנית בסצינת הפתיחה. היו ימים שחלמתי על סיגול יכולות כמו של רקדנית באלט, לכן תמונת הפתיחה שבתה את ליבי. בסופו של הסרט בוודאי ביקשתי להתרחק מן החלום הזה, הסיום מעניק לך הרגשה שהמושלמות מובילה לאובדן.

כאמור בעת הצפייה מתעוררת תהיות ששאלות באשר לאופייה של הגיבורה ומה הם התמונות שזרועות לאורך התסריט שיש בהן לפענח את זרם התת מודע שמשתלט עליה. יש ניסיון של הבמאי לבנות הזדהות בין הצופה לבין השחקנית הראשית והדבר נעשה לאורכו של הסרט.

אחת מהטכניקות הצילום הבולטות בסרט היא של הולכת הצופה אחר הגיבורה הראשית והיא נעשית באמצעות זווית הצילום. הצופה פשוט הולך בסרט אחר דמותה של הגיבורה והיא נעשית פעמים רבות באמצעות נעיצת המבט של המצלמה מאחור לעבר תסרוקת הבלרינה, השיער האסוף מאחור מוקפד והמצלמה מצלמת את עורפה ואת גבה ולא את פניה. וכך הצופה כמו מלווה את נינה, היא נטלי פורטמן לאורך תמונות רבות של הסרט. הדבר יוצר קרבה רבה וכמעט הזדהות בין הצופה לבין השחקנית.

איני זוכרת טכניקה כזאת של צילום בו הצופה מלווה וצמוד כל כך לדמותה של הגיבורה מן הגו, במידה כל כך מרוכזת. גם צילומי התקריב של השחקנית מלמדים כבר בהתחלה על דמות מתייסרת. גופה השדוף של השחקנית מעלה שאלה, האם רקדניות באלט חייבות להיות שדופות עד כדי מראה חולני. ותוך כך קולטת המצלמה את עצמות הכתפיים וצוואר הברבור של השחקנית. פשוט עצמות.

המראה הזה משרת את מראה הסיגוף, הגיבורה כמעט לא חיה, וכשהיא תחילה לחיות צומחות לה הנוצות השחורות. והשאלה אם אלה חיים או רק הכנה לעולם הבא...

מה מחזיק סרט כמו הסרט הברבור השחור והופך אותו לסרט מוצלח. אלה הן הדמויות והקונפליקטים העולים מתוכן. הדמויות המשחקות בסרט מעוררות עניין, יש מתח דרמטי בין הדמויות והעלילה עצמה מתרחשת בעוצמות חווייתיות וגם מתרחשות בצורות מפתיעות. יש בסרט כמעט הכל.