הגענו לישורת האחרונה במשאל ההינתקות והסקרים מראים נטייה נגדו. למרות שהסקרים הללו אינם משכנעים במיוחד, הם כנראה מבהילים קמעא את מטה שרון ואת השמאל, ובימים האחרונים, לאחר שהסתבר שהמנטרות ששמענו מ"מחנה השלום" מאז 1967 אינן משכנעות את מתפקד הליכוד המצוי, הפסיקו לחלוטין להישמע כל הטיעונים הרלוונטיים לכאורה. על עזה וצפון השומרון כבר לא מדברים, אלא רק על בוש, שרון ופייגלין.
הניסיון כעת הוא להפעיל לחץ רגשי מתמיד על המתפקדים. ראשית, רומזים מצד שרון כי ההצבעה היא הצבעת אמון בראש הממשלה, והוא עשוי להתפטר אם יפסיד. מעבר לכך שהתסריט אינו אמין, כיוון שאמנם שרון הלך למשאל כשהוא בטוח בנצחונו, אך רה"מ אינו מחליט החלטות שכאלה ללא תכנון, ובין יועציו בוודאי ביקש לבדוק תרחיש של הפסד, והגיע למסקנה שהשד לא נורא כל כך.
וזה נכון. הוא לא נורא. יפסיד, לא יפנה. ינצח, יתחיל בתהליך הפינוי. לא קרה כלום. זו דמוקרטיה, וכאשר עורכים משאל, לא תמיד העם מסכים. אחרת, בשביל מה שואלים?
שנית, מפחידים אותנו מהכאוס הגדול שיתחולל אם יפסיד שרון. גם כאן, גובר החשק לעקור על השכל הישר. ראו למשל מקרה איחוד קפריסין, רק מהימים האחרונים. מישהו מאיים על היוונים בתוהו ובוהו מדיני? הקפריסאים דחו רעיון שהבטיח להם טובות הנאה מדיניות רבות. זכותם לעמוד על שלהם, וכך הדבר נתפס גם מבחינתם וגם בעולם. טיעונים על חוסר חוט שדרה לאומי, מאנשים חסרי חוט שדרה, אינם משכנעים.
הטיעונים הללו עקרים, כיוון שהם מתעלמים מהנושא. באותו טיעון אפשר להשתמש עבור כל תוכנית וכל רעיון של כל ראש ממשלה. אבל הבוחרים אינם בובות על חוט, והם נשאלים בדיוק כדי להביע את דעתם בנושא המסוים. הם לא מגבים באופן מכני ואוטומטי את ראש הממשלה, שהרי אז היו משאלי עם הופכים לבדיחה ולא לעניין חשוב, מסעיר וייחודי מבחינה דמוקרטית.
שלישית, מכתב בוש. בלי הפינוי, מזהירים אותנו, הבטחות בוש יתמססו. ובכן, מעבר לכך שבמכתב מובעת אומנם עמדה אמריקנית נחרצת, אך בכל זאת האמריקנים כבר אמרו וימשיכו להגיד שאת התוצאות יכתיב המשא-ומתן, המכתב אינו, כפי שניסו להציגו, תלוי פינוי.
ואם הוא תלוי פינוי, אזי אנו מוותרים על הסימפטיה, ותודה רבה, אבל פליטים לא התכוונו להחזיר בכל מקרה, ולפנות שלוש מאות אלף איש? לא בכוונתנו ולא באפשרותנו ממילא. אנחנו מעריכים את המאמצים של האמריקנים להיות נחמדים, ושמחים על הקשר החם שבין שרון ובוש, רייס ווייגסלס, פרס ופאואל, אבל אם הנחמדות שלהם היא תלוית התקפלות ישראלית, מבחינתנו יוצא שכרה בהפסדה.
הטיעון האחרון, הוא כמובן: ראו מי מתנגד להתנתקות -הימין הקיצוני. הפייגלינים. האם גם אתה, חבר ליכוד יקר, פייגלינאי? ובכן, זו טענה לא רעה ברובד הרגשי, שכן הפייגלינים אומנם מאוסים בקרב רוב הליכודניקים (בוודאי התומכים והמתלבטים במשאל) והם נתפסים כנטע זר בליכוד, המנסה להשתלט עליו תוך ניצול פרצות בדמוקרטיה, והגורם לו נזק גדול.
פייגלין ומנהיגות יהודית גורמים רק נזק וצרה למטרתם שלהם בהשתלטות העויינת והמתוקשרת שלהם. הם יכולים לזעוק עד מחר כמה כוונותיהם טובות, הנשק שהם נותנים ליונים בליכוד, חזק ומזיק למטרה בבירור, ולמעשה, מאז שהצטרפו לליכוד, הוא זז שמאלה ושמאלה עוד ועוד, לא רק, אבל גם מתוך הניסיון להתבדל מהם.
אבל הטיעון בטל. כי בכל זאת, הליכודניק אולי סולד מפייגלין, אבל ראו מי תומך - שריד, גלאון, ביילין, מצנע, בורג, רמון, תמיר וחבריהם, ואפילו אולמרט (שגם לו יש בעיית פופולריות רצינית בליכוד). הם פחות אהובים אפילו מפייגלין, שהסלידה ממנו ומאנשיו היא חדשה וקצת אמורפית עדיין, בניגוד לזו הבנויה היטב והשורשית לאנשי אוסלו. כלומר, קיצונים בשני הצדדים מביעים את דעתם. האחד תומך, השני מתנגד.
כעת, "ליכודניק יקר", בחר: האם אתה קיצוני ימני או שמאלי? אם דורשים ממך להיות קיצוני בכל מקרה, מה אתה? קיצוני פרו-ערבי או איש ארץ ישראל?
בכל אופן, גם אם נבכה על הפסד במשאל, אסור לשמוח על נצחון. הנזק הגדול כבר נעשה, ושרון כבר העמיד את עזה וצפון השומרון תחת הגיליוטינה. הפעילות של המתנגדים, אסור שתפסיק. חייבים להשיב ולהושיב את ההתיישבות, גם בעזה וגם באיו"ש, בלבבות תושבי ישראל. אחרת, זו רק שאלה של זמן.
המטות צריכים להמשיך לפעול, במתכונת מצומצמת, אבל בתמידות. להציג את ההישגים, את האנשים, להזמין, במתינות, כתבים, להתראיין, לערוך כנסים, וכו'. יש להשתמש ביועצים הכי טובים, והכי חשוב: יש להמשיך את שיתוף הפעולה בין מועצת יש"ע לליכוד (ולא עם מנהיגות יהודית, שגורמת נזק עצום בדעת הקהל).
זאת דעו: הפור נפל, בלי קשר לתוצאות המשאל. שרון וחלק גדול מן העם כבר הכריזו על גט הכריתות. שרון יכול להמשיך את הקרב גם בלי הינתקות בפועל (למשל, לייבש את ההתיישבות תקציבית, להקטין את מאמצי צה"ל וכו'). הקרב על התיישבות חייב להמשיך.
