בזמן שנתניהו וברק מבקשים להגביר את עוצמת הגינוי הצבוע, להגביה את קולו של אבו-מאזן, יש לערבים הפלשתינים דוקטרינה ברורה ומשורטטת. לנו, כמדינה, אין. מאז הסכמי אוסלו נגררים מנהיגי ישראל למהלכים של הערבים. הזדמנויות רבות היו לפרק את חבילת אוסלו, אשר הלבישה רוצחים וארכי-רוצחים בחליפות ועניבות. נאומו המגומגם של נתניהו אחרי הזוועה באיתמר רק המחישו: אנחנו תקועים בחליפת אוסלו, אנחנו מבקשים משולחי הרוצחים לגנות רצח, מתחננים לעולם שינקוט בלשון גינוי. לערבים יש זכות לבנות בכול שטחי ארץ ישראל, לרצוח, ולהסתובב בטרקליני העולם כמשחררי אדמה כבושה. מטרת אוסלו הייתה להגדיר "פרנטר", אך נדמה שכעת יש להגדיר מיהו האויב.
המבדיל בין רצח לרצח
ובכן, מה ההבדל הרעיוני במלחמה הזו בין רצח משפחה מרכב חולף לזוועה שהייתה באיתמר? השאלה הזו רק ממחישה: אין מנהיג בירושלים.
בנימין נתניהו, תקוות הימין ב1996, שיא ימי אוסלו, הרטוריקן שהשוו את כושר נאומו למנחם בגין, מתגלה כרטוריקן חלול. אין מה להשוות בין נתניהו לבגין. בעוד ביסס בגין את מדיניותו על הלאומיות היהודית ובנייה ביו"ש, נתניהו מבסס את מדיניותו, אם יש כזו, על הצהרות ספונטאניות, ממש כפי ששמענו אותו כי "הם יורים ואנחנו בונים". קריצה לקולות הימין, לא יותר. שימו לב כי קולות "די לכיבוש", או "זו התוצאה של ההתנחלויות", לא נשמעו. לא מ
שלום עכשיו ולא משלום השווא. מדוע? כי נרצחו תינוקות בדם קר. אדרבא, מר אופנהיימר, אנשי השמאל הצבוע: קומו! זעקו את זעקותיכם נגד "הכיבוש"! הרי ההסתה שלכם הובילה לרצח, ממש כפי שהציע פרופסור שטנרנהל שכתב כי "רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית".
ירצחו - ייבנו; לא ירצחו - לא ייבנו
לאזרחים "מותר" להזדעזע "יותר" מהרצח באיתמר מאשר מירי על רכב חולף. מי שיקבע את רמת הזעזוע זוהי התקשורת. המדינה לא יכולה להבדיל בין רצח לרצח. בנייה בארץ ישראל לא יכולה לבוא בתגובה לרצח. ב-96 הגה נתניהו א' את התנאי: "יתנו - יקבלו; לא יתנו - לא יקבלו. וכעת, ב-2011, אפשר לומר כי נתניהו ב' אחראי למשוואה הבאה: אם יורים, קבע נתניהו, בונים. ואם לא רוצחים, לא בונים?
ימי אוסלו חוזרים: מבקשים מרוצחים לגנות רצח
אבו מאזן הוא הגרסה המעודנת של ערפאת. חנוט בחליפה, ללא כאפייה, בלי אקדח. הוא נעזר בתקשורת הישראלית המכנה אותו "מתון". ממשלת ישראל מבקשת מאבו מאזן, שפרסם בספרו בשנות השמונים כי בשואה נרצחו פחות ממיליון יהודים וכי התנועה הציונית הייתה שותפה לטבח ההמוני של היהודים , להפסיק את ההסתה. מדוע לא דורשים מאבו-מאזן לשלול את הטענה על השואה? הרי אותו אבו-מאזן, סגנו של ערפאת בימי אוסלו, חתם על הצהרת העקרונות של אש"פ והסביר כי האינתיפאדה תימשך כל זמן שיהיה כיבוש , לשיטתו.
9 בספטמבר 1993: יום שחור של תבוסה קשה
"9 בספטמבר 1993.
יאסר ערפאת, יושב-ראש הארגון לשחרור פלשתין, אדוני היושב-ראש [...] ברצוני לאשר לך שלאור התחייבויות אש"ף [...] ממשלת ישראל החליטה להכיר באש"ף כהנציג, של העם הפלשתיני ולהתחיל במשא-ומתן עם אש"ף בתהליך שלום במזרח התיכון.
שלך,
יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל".
זוהי נקודת השבר, כותב בנימין זאב בגין בספרו ("סיפור עצוב", ע"מ 54): "בתולדות הציונות יירשם על כן יום ה-9 בספטמבר 1993 כיום שחור של תבוסה קשה, מוסרית ומעשית".
סופת אוסלו מכה בנו. אוסלו הוא המקרה היחיד בהיסטוריה הדיפלומטית שבו אחד הצדדים החתומים על הסכם שלום היה מועד מראש להפרה סיטונית של ההסכם.
סוס טרויאני
"בספטמבר 1938, אם להציג דוגמה בולטת, אדולף היטלר חתם על הסכם מינכן בכוונה מפורשת להשתמש בו כ"סוס טרויאני" להריסת צ’כוסלובקיה. כעבור חמישים וחמש שנה חיקה ערפאת את האסטרטגיה הזאת בהסכם אוסלו. למרבה האירוניה, אם הצ’כים לא היו יכולים לעשות הרבה בשל נחיתותם הצבאית הבולטת ומפני שהקהילה הבינלאומית בגדה בהם, הרי באוסלו הצד החזק הוא שאפשר לצד החלש ממנו בהרבה להפר את ההסכם מבלי להיענש, כדי לשמור על פסאדה של שותפות,
זאת אך ורק כדי 'ליצור פרטנר', או ליתר דיוק בניסוח של פרס, 'אין לשכוח שערפאת הוא המנהיג הפלשתיני הראשון שהסכים להגיע להסכם של פשרה, ובשטח חשובים המעשים, לא הדיבורים'.
אבל אפילו בעת 'שהמעשים בשטח' עמדו בניגוד גמור להסכם, לא הותר להם להפריע על השמירה על השותפות".
ב-96' נתניהו א' בא עם סדר יום, אבל נבהל מעצמו. נתניהו ב' הוא כבר גימיק. "אין שום פטנטים העולם נהיה כבר גימיק", שר שלמה ארצי את שירו, וביבי, תקוע בחליפת חיינו: חליפת אוסלו המקוללת והמגואלת בדם נרצחי אוסלו - המזעזעים והמזעזעים פחות את הציבור.
