|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
"נוח לנוני שכל האנשים בחוזה הקיבוצי לא יהיו, שווה לו כל מחיר. העיתונאים בחוזה האישי מקבלים מרות. מנהלי העיתון יוכלו לעשות איתם מה שהם רוצים ולפטר אותם עם מכתב באצטבה בתוך יום". כך התחסלה העבודה המאורגנת בידיעות אחרונות
|
|
פחות מ-50 עיתונאים עדיין מועסקים במסגרת חוזה קיבוצי [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
יגאל סרנה, עיתונאי ידיעות אחרונות, לא יפוטר מהעיתון, כך הודיע לו היום העורך רון ירון. בכך תם מאבק שנמשך כמה שבועות בין העיתונאי הוותיק להנהלת העיתון. לצד סרנה ניהלו מאבק נגד פיטוריהם גם מיכל גולדברג, צבי זינגר ואריה אגוזי. המשותף לכולם הוא העסקתם בחוזה קיבוצי. ללא חוזה זה, למאבקם לא היה כל סיכוי. אך גם החוזה הקיבוצי רחוק מלספק את ההגנות והתנאים שהעניק בעבר. כוחו של ההסכם, וכוחו של ועד העיתונאים המייצג את העובדים במסגרתו, כורסם לאורך השנים, פעם אחר פעם, בסדרה של ויתורים, עד שעיקר עוצמתו נותרה, למרבה האירוניה, בקושי שמוצב בפני ההנהלה בבואה לפטר עיתונאי. מאבקם הנוכחי של העיתונאים אולי יצליח, וייתכן שכמה מהם לא יפוטרו בסיבוב הנוכחי, אך זה קרב מאסף במלחמה שהוכרעה לפני שנים רבות לרעת העבודה המאורגנת בשוק העיתונות. עיון מחודש בהסכמים משנים עברו מעלה תמונה של עולם הנראה כיום כמעט דמיוני. ההסכם הקיבוצי מאפריל 1981, בין האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל לאיגוד העיתונים היומיים בישראל (הנהלות העיתונים), בנוי על טבלת דירוג המלווה את העיתונאי מקבלתו לעבודה ומתגמלת אותו לאורך הקריירה על סמך ניסיון, ותק ותפקיד. החוזה הקיבוצי כלל סעיפים מפורטים הנוגעים לספרות מקצועית, דמי כוננות, אפשרות לשנת שבתון אחת לכמה שנים, השתתפות בהוצאות רכב וטלפון והגבלה ברורה על מכסת העבודה של עורכים וכתבים. בעבר הועסקו כל עיתונאי ידיעות אחרונות במסגרת הסכם קיבוצי שכזה. כיום, מבין מאות רבות של עיתונאים, מעט פחות מ-50 עדיין מועסקים במסגרת חוזה קיבוצי המבוסס על הסכם זה - בעיתון ידיעות אחרונות ובמגזין "לאשה". לפני כשנתיים, כשהנהלת ידיעות אחרונות ביצעה קיצוץ בשכרם של העיתונאים המועסקים אצלה, סוכם בין ועד העיתונאים להנהלה כי שכרם של העיתונאים המאוגדים יקוצץ ב-12.5% לשנה תמורת הבטחה כי לא יפוטרו. כעבור שנה חודשה ההסכמה, כאשר שיעור הקיצוץ שונה למעט יותר מ-8% בלבד. בשלהי פברואר האחרון פג הסכם זה בלי שיוחלף בהסכם חדש. הקיצוץ בשכר בוטל, אך כך גם ההתחייבות שלא לפטר אף עיתונאי. ההנהלה זימנה את העיתונאים לשימוע לפני פיטורים עוד לפני שהחודש תם. כאמור, אין זה הליך פשוט כלל וכלל לפטר עיתונאי המועסק בידיעות אחרונות בחוזה קיבוצי. ההנהלה אינה יכולה לעשות זאת אלא בהסכמת הוועד (הסכמה שאכן ניתנה בעבר במקרים שונים). במקרה שהוועד מחליט להתנגד לפיטורים, מתכנסת ועדה פריטטית, שבה חברים מספר זהה של נציגי עובדים והנהלה. אם כל צד עומד על דעתו, מובאת הסוגיה בפני בורר מוסכם. בימים עברו נפתרה הסוגיה בדרך כלל קודם לכן, בדרך של משא-ומתן מול העיתונאי המפוטר, שבמסגרתו הוצע לו סכום כסף מעבר לפיצויים המגיעים לו כחוק כדי שיפרוש. ידיעות אחרונות היה ידוע בהצעות נדיבות יחסית לעיתונאיו המופרשים. אם העיתונאי הסכים לקבל מיליון שקל, נניח, לא היה צורך להביא את עניינו בפני בורר, שעלול לפסוק לרעת העיתון. אלא שכיום ספק אם לידיעות אחרונות יש היכולת להציע מענקים נדיבים כדי להפריש עיתונאים שהנהלתו אינה רוצה עוד במערכת. החל משנות ה-80, במקביל לתהליכים שעברו על כלל המשק, חלה הידרדרות עקבית בכוחה של העבודה המאורגנת בשוק העיתונות. החדרת החוזים האישיים על-ידי עמוס שוקן לקבוצת הארץ הייתה פריצת הדרך, תחילה כבסיס העסקה לרוב העיתונאים ב"חדשות", ובהמשך גם בהארץ. המהלך נתקל בהתנגדויות העובדים המאורגנים בהארץ, אך זכה בסופו של דבר לאישור בית-הדין הארצי לעבודה. בתוך כמה שנים הועתק הנוהג גם לעיתונים מעריב וידיעות אחרונות. יעקב כפיר, כיום משנה למנכ"ל ידיעות אחרונות, ליווה את תהליך פירוק העבודה המאורגנת בשוק העיתונות לאורך כל דרכו. הוא החל בהארץ, שם כיהן החל משנת 1986 כמנכ"ל וניהל מטעם ההנהלה את המשא-ומתן על החוזים האישיים. בשנת 1992 עבר להיות מנכ"ל מעריב, שם סייע לקידום תהליך דומה. כעבור פחות משנתיים פרש ועבר לידיעות אחרונות, ומאז הוא בחזית המאבק מול הוועדים השונים בעיתון. |
|
הוועד הצליח לדחות את הקץ במידה משמעותית, אך כשזה הגיע בסופו של דבר, הוא נותר ללא כוח ארגוני, ויכולתו להפעיל סנקציות נגד ההנהלה נפגמה קשות. "זה ועד של כלום", מגדיר זאת כיום גורם בעיתון, ומוסיף כי "הדבר הכי עמוק בו זה תחושת הכישלון שלו". מתחילת שנות ה-2000 ועד היום מספרם של העיתונאים המועסקים בחוזה קיבוצי ממשיך להצטמצם ותנאי העסקתם מידרדרים. הם אינם עולים בדרגות ואינם מקבלים תוספות שכר. כתוצאה מכך, משכורתם נשחקת. שכרם של רוב העיתונאים המועסקים בחוזה קיבוצי עומד על 16–20 אלף שקל ברוטו לחודש. בעבר היה סכום זה גבוה במידה משמעותית מהשכר הממוצע במשק ונחשב למשכורת מכובדת ביותר. כיום הסכום הזה שווה הרבה פחות. יחד עם זאת, סכום כזה יכול לממן שניים או שלושה עיתונאים צעירים, חסרי ניסיון ומעמד. לאור הקשיים הגוברים של תעשיית עיתונות הדפוס, וכניסתו של "ישראל היום" לענף, יש להניח כי במקום עיתונאי מאוגד אחד שיפוטר או יופרש מ ידיעות אחרונות, יובא עיתונאי עצמאי אחד, ויתר הסכום ייחסך. "אם רוצים להפוך את המקצוע למקצוע של מלצרים, שבאים לשנה והולכים", אומר מאירי, "אז זו הדרך". העיתונאית יהודית יחזקאלי, עד לפני כשנה יו"ר ועד העיתונאים בידיעות אחרונות, מספרת כי במהלך כהונתה ניהלה "מלחמה נואשת" כדי לשמור על העיתונאים המועסקים בחוזה קיבוצי, אך מתארת זאת כניסיון "לשמר דינוזאור". היא מסבירה כי "העיתון הוא פרטי והרצון שלהם הוא כלכלי". עיתונאית שהועסקה בעבר בעיתון טוענת לשיתופי פעולה בין אנשי הוועד להנהלה ומצביעה על כך שיו"ר הוועד הנוכחי, יחזקאל אדירם, עבר את גיל הפרישה לפנסיה ועל כן יכולתו לצאת למאבקים מול ההנהלה מוגבלת. מנגד יש המצביעים על כך שאדירם דווקא פגיע פחות מכל יתר חברי הוועד כיוון שאינו תלוי בעיתון לפרנסתו. אדירם סירב להגיב לפניית "העין השביעית". לדברי עיתונאים אחרים בידיעות אחרונות, בעבר ובהווה, לא רק מניע כלכלי עומד מאחורי הכוונה לפטר את שארית העובדים המאוגדים, אלא גם מניע אידיאולוגי. "נוח לנוני שכל האנשים בחוזה הקיבוצי לא יהיו", אומרת יחזקאלי, "שווה לו כל מחיר. העיתונאים בחוזה האישי מקבלים מרות. הם [המנהלים] יוכלו לעשות איתם מה שהם רוצים ולפטר אותם עם מכתב באצטבה תוך יום". לדבריה, שרידי העיתונאים המועסקים בחוזה קיבוצי בידיעות אחרונות הם האחרונים בתעשיה כיום שיכולים לכתוב בלי להתחשב ברצונות הבעלים. "זה מאבק נפשי, האנשים האלה לא מרוויחים הרבה כסף", אומר גורם אחר בידיעות אחרונות. "מאחורי הכל עומד המעביד עצמו ולא אף אחד אחר, והמעביד אינו חברה אלא אדם שמכיר את כל העיתונאים הרבה שנים. יש משהו בהסכמים הקיבוציים שנורא מקומם אותם. התזכורת הזו היא בלתי נסבלת מבחינתם". תהא הסיבה אשר תהא, הבחירה לוותר על שירותי עיתונאים ותיקים ועתירי ניסיון, תוך הסתמכות גוברת על כוח עבודה זול ומזדמן באופן יחסי, עלולה לפגוע בסופו של דבר בידיעות אחרונות ולא לסייע לו. ב-20 השנים האחרונות ביצע מעריב, שנקלע פעם אחר פעם לקשיים כלכליים, שורה של סבבי פיטורים ופרישות מרצון של מיטב עיתונאיו הבכירים וגם אלה מדרגות הביניים. במקום להשקיע בעיתונאים, להשביח את יכולותיהם ולנצל היטב את תפוקתם, העדיפה ההנהלה כוח עבודה זול ומזדמן. כספי המשכורות הגבוהות והבינוניות אומנם נחסכו, אך העיתון איבד מאיכותו, מיוקרתו וגם מהשפעתו ומכוח המשיכה שלו. ידיעות אחרונות, יש לזכור, שרוי בשנים האחרונות במצב שהנהלתו הנוכחית אינה מכירה – הפסד למתחרים. הכניסה הדרמטית של "ישראל היום" לשוק אילצה את העיתון, לראשונה זה עשרות שנים, להתמודד לא רק מול הרגלי קריאה משתנים, אלא גם מול מתחרה ישיר השואף לעמדת הבכורה בשוק. אימוץ הגישה שפגעה במעריב במאבק מול ידיעות אחרונות עשוי להשתלם להנהלת ידיעות אחרונות בטווח הקצר, אך בטווח הארוך התוצאה עלולה להיות דומה לזו שאליה הגיעו העיתונאים המאוגדים בעיתון – כריתת הענף שעליו הם יושבים. מידיעות אחרונות התבקשה הבוקר תגובה לסוגיות המוצגות בכתבה זו, אולם היא טרם הגיעה.
|
|
לדברי אורון מאירי, שהועסק בעצמו כעיתונאי ב ידיעות אחרונות וכיום מייצג את אחד המועמדים לפיטורים, ועד העיתונאים בידיעות אחרונות לא שמר כראוי על כוחם של המאוגדים. "אין לי סכסוך עם הוועד ואני בעדו", מדגיש מאירי, "אבל היו מהלכים בעבר שהחלישו את ההסכמים הקיבוציים". מאירי מציין כי הסכמים שנחתמו בעבר מול ההנהלה שיפרו את תנאי ההעסקה של העיתונאים המועסקים בחוזה קיבוצי, אך במקביל הקטינו את מספר העובדים המועסקים במתכונת זו. במלים אחרות, הטענה היא שהוועד שייצג את העיתונאים המאוגדים כרת אט-אט את הענף שעליו הם ישבו – אם מתוך העדפת השיפור בטווח הקצר על פני הטווח הארוך, אם מתוך שיקולים אישיים ואם מתוך הפנמת ההיגיון הקפיטליסטי של ההנהלה, שראתה בעצם העבודה המאורגנת דבר בלתי סביר. מנגד, יש לציין, הצליח ועד עיתונאי ידיעות אחרונות לשמר את זכויות העובדים המאורגנים זמן רב הרבה יותר מאשר מקביליו בעיתונים האחרים. אף שכיום הם מיעוט מוחלש, עשרות העיתונאים המאוגדים בידיעות אחרונות נותרו נוף חריג ושריד אחרון בתעשיה, שהקיאה מתוכה את העבודה המאורגנת כבר לפני שנים. בחינת ההסכמים הקיבוציים שנחתמו בין ועד העיתונאים בידיעות אחרונות להנהלת העיתון לאורך 20 השנים האחרונות מעלה כי בכל פעם הצליחו העובדים המאוגדים לקבל תוספת בשכר או שיפור מסוים בתנאי עבודתם, ובמקביל הסכימו להגדלת המכסה המוסכמת לעיתונאים המועסקים בחוזים אישיים. בד-בבד נעלמה מההסכמים הדרישה כי עיתונאים שתחילת העסקתם אינה על-פי החוזה הקיבוצי יעברו בתוך כמה שנים להיות מועסקים בחוזה הקיבוצי. כתוצאה מכך הפכו העיתונאים המאוגדים מרוב מוחלט למיעוט. בהסכם שנחתם בשנת 1991 בין ועד העיתונאים בידיעות אחרונות להנהלת העיתון סוכם בין השאר על תוספות שכר של 8% ונכתב כי "העיתון רשאי לקבל עיתונאים חדשים כעובדים על בסיס חוזים אישיים, ובלבד שבמשך תקופה של שמונה שנים מיום חתימת הסכם זה לא יהיה מצב בו יהפכו העיתונאים המועסקים על-פי ההסכם הקיבוצי למיעוט". עוד נקבע כי "עד 31.3.92 – לא יתקבלו יותר מ-20% עיתונאים לעבודה על-פי חוזים אישיים". בהסכם שנחתם בשנת 1992 הוחלט מצד אחד על תוספת שכר של 6%, וכעבור חודשים אחדים על תוספת של אחוז אחד נוסף, ומצד שני נקבע כי "עד ליום 31.3.93 לא יתקבלו יותר מ-28% עיתונאים לעבודה על-פי חוזים אישיים". בהסכם שנחתם בשנת 1994 נקבעה תוספת שכר של עוד כמה אחוזים, ומנגד נכתב כי "עד ליום 31.3.95 לא יהיו יותר מ-35% עיתונאים המועסקים על-פי חוזים אישיים". כמו-כן הוחלט כי "העיתון רשאי לקבל עיתונאים חדשים כעובדים על בסיס חוזים אישיים, ובלבד שבתקופה שעד 1.1.01 לא יהיה מצב בו יהפכו העיתונאים המועסקים על-פי ההסכם הקיבוצי למיעוט". "ההנהלה והבעלים שלנו הגונים באופן בסיסי, ולכן המצב שלנו שונה מזה שב' הארץ'", אמר בשנת 1999 יו"ר ועד העיתונאים בידיעות אחרונות דאז, יוסף (ג'קסי) ג'קסון, ל"העין השביעית". "נוני מוזס אמר לי שהוא יכול לנהוג כמו הנהלת 'הארץ', אבל הוא לא רוצה שאנשים ירגישו מאוימים. לכן הוא הציע לנסות למצוא מסגרת שתנציח את מעמדם של העיתונאים בהסכם קיבוצי, תוך אי-התעלמות מן המציאות, שתביא בסופו של דבר להישחקות הרוב בהסכם הזה". דבריו של ג'קסון נאמרו על-רקע נסיונו של כפיר לבטל את ההסכם הקיבוצי עם עובדי הדפוס והמינהלה של העיתון. ועד העיתונאים גילה אז נאמנות להנהלה יותר מאשר לעמיתיו בעיתון, מגמה שהתחזקה שנה מאוחר יותר, עם נסיונם של אנשי הדפוס להשבית את הוצאת העיתון בעקבות דרישת ההנהלה להכניס טכנולוגיית דפוס חדישה. ועד העיתונאים עמד באותה עת לצד ההנהלה והשתיק קולות ביקורת פנימיים. עיתונאי ידיעות אחרונות בני ברק כתב אז ליו"ר הוועד ג'קסון: "הרגשת קבס אחזה בי כאשר צפיתי בך מנסה להסביר מדוע ההנהלה צודקת. לא צריך להרחיק לכת כדי לראות לאן הגענו אנו העיתונאים בגלל ועדים כאלה, כאשר בעוד חודשים ספורים יהיה פה חרם נגד ההנהלה שווה לקליפת השום. אתם מסייעים להנהלה לשבור את הוועדים האחרים". ג'קסון השיב לביקורת וטען: "לא ניתן להנהלה להתקפל. זה פשוט בלתי אפשרי. לא נחזור לשיטות העבודה של פעם. אילו היה מדובר באמת על סכסוך הקשור להסכם הקיבוצי, הייתי מתייצב לימין העובדים, אבל כאן מדובר על עניין מקצועי". תחזיתו של ברק התממשה. בהסכם בין העיתונאים המאוגדים להנהלה משנת 2002 אין עוד התייחסות למספר המועסקים בחוזה אישי. מרגע שמספר העיתונאים המאוגדים הפך למיעוט, תש כוחם.
|
|
| תאריך:
|
20/03/2011
|
|
|
עודכן:
|
20/03/2011
|
|
אורן פרסיקו
|
|
"כי בנו בחרת", מאת יוכי ברנדס, המועלה בבכורה בתיאטרון הבימה הוא מחזה מרגש, המלווה בשירה ובמוזיקה מדהימים ומרטיטים והעוסק בתרבות היהודית, בדת ובהלכה, חילונים ומסורת.
|
|
|
|
|
הודעתו של המשיח על כך שהגיע הזמן לבנות את בית המקדש, עוררה מיד ויכוח בין משרד הבינוי והשיכון, משרד התשתיות הלאומיות ועיריית ירושלים בשאלה מי תהיה הרשות הממלכתית שתפקח על הפרויקט. ראש הממשלה הטיל על ועדה בראשות מנכ"ל משרדו למצוא תשובה בתוך חודשיים. מאחר שהמנכ"ל היה טרוד ב-13 ועדות נוספות, לא היה סיפק בידו לתת מענה אלא לאחר חצי שנה: יש להקים רשות ממלכתית מיוחדת, במסגרת משרד ראש הממשלה ובשיתוף כל הגורמים הרלוונטיים.
|
|
|
|
|
תכירו שחקן מזרח תיכוני חדש: ריבאל אסד. ריבאל, 35, הוא בנו של ריפעת אסד, הדוד הבעייתי של בשאר שגלה לאירופה ב-1984 בעקבות ניסיון הפיכה נגד אחיו, חאפז אל-אסד. גם לריבאל הצעיר יש מעט היסטוריה - בגיל 18 הוא גורש מצרפת בגין התנהגות שאינה הולמת. אולם מאז הוא השתנה. התבגר. לפני קצת פחות מעשור עזב את דמשק ולא חזר, אולי בגלל שאביו ריפעת הכריז בשנת 2000 שהוא המועמד הלגיטימי לרשת את אחיו, ולא בנו בשאר.
|
|
|
|
|
אחד המיתוסים המרכזיים הקשורים בשמו של ח"כ לשעבר תופיק טובי, שהלך לעולמו ביום שבת האחרון בחיפה בגיל 88, הוא השקר הגדול על תמיכת הקומוניסטים הערבים בהקמת מדינת ישראל. לפי המיתוס, באמצע נובמבר 1947, התכנסו הקומוניסטים הערבים, שהיו מאורגנים במסגרת 'הליגה לשחרור לאומי', לאסיפה מכרעת בה החליטו לתמוך בחלוקת הארץ לשתי מדינות. ההחלטה התקבלה וסללה את הדרך להקמת מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, איחוד הקומוניסטים היהודים והערבים.
|
|
|
|
|
פה גדול, חוצפה ודוגריות נחשבו עד לא מזמן לתכונות אולטרה ישראליות, כאלה שמככבות בכל מוספי יום העצמאות וכתשובה לשאלה מה ישראלי בעינייך. מסתבר שלא עוד, גם המעלות האלה עברו תהליך של הפרטה, מיקור חוץ ולבסוף הועברו לידיהם של עובדים זרים. במקרה הזה לידיהן של שתי העובדות הזרות טריני וסוזנה, שגנבו את הגבול לישראל לאחר שנמלטו מלונדון הנחשלת, לעבוד בארץ הקודש ולאסוף שקל אל שקל כדי לשלוח הביתה. במקרה של עבודות בניין, סיעוד וחקלאות באמת קשה כבר למצוא ישראלים שיהיו מוכנים לעבוד, אבל לתת עצות לאנשים איך להתלבש, לתפוס להם את הציצים ללא רשות ועל הדרך להתבצ’ץ’? נדמה לי שאפשר היה למצוא שניים או שלושה ישראלים שהיו מוכנים לעשות ציונות, להקריב מעצמם ולמלא את התפקיד.
|
|
|
|
|
