ממשיכים בשיטת המינויים של קליגולה

רותי גביזון הייתה מדריכתי בצופים לפני כחמישים שנה. אצלה למדתי– כמו רבים מחבריי לגדוד לחשוב וגם לפענח את דבריה, שנאמרים ברצף מהיר, כאילו אין סימני פיסוק. שמחתי מאוד, שפרופ' גביזון לא מצאה חן בעיני אהרן ברק; ולכן, לא מינה אותה לבית המשפט העליון. בעיניי, החלטתו עיטרה אותה במדליה מפלטינה ולא סתם מזהב. פרופ' גביזון נבחרה לכלת פרס ישראל לחקר המשפט לשנת ה'תשע"א לאחר שקנתה לה מעמד כהוגה חשובה במשפט חוקתי ובזכויות אדם.

"במהלך כארבעים שנות הקריירה המקצועית שלה, קנתה לעצמה שם באקדמיה המשפטית העולמית, בעולם המשפט הישראלי ובציבוריות הישראלית" - כתב פרופ' ברק מדינה, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים . "פרופ' גביזון היא חוקרת בעלת עושר אינטלקטואלי נדיר: בצד הכשרתה המשפטית המקיפה ותאריה האקדמיים בפילוסופיה, בפילוסופיה של המשפט ובכלכלה, ידע רב לה גם בפילוסופיה פוליטית, במדע המדינה ובסוציולוגיה".

כתמיד, פרופ' גביזון גילתה במחקריה מחויבות עמוקה לחברה הישראלית, ליהדותה של המדינה, לחוסנה החברתי ולפניה ההומניות. בשנים האחרונות הקימה את מציל"ה - מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית – כיוון שאינה מסתפקת בניתוח ובביקורת, אלא "פועלת במרץ ובכישרון לשינוי המציאות ולשיפורה, לטובת העם והמדינה", כדברי פרופ' מדינה.

"הענקת הפרס לגביזון היא בשורה לכל מי שמאמין בציונות ובדמוקרטיה, ובמדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מדינת הלאום של העם היהודי שהיא גם מדינתם של כל אזרחיה" – כתב אורי הייטנר – "הענקת פרס ישראל לרות גביזון, מכבדת את מוסד פרס ישראל יותר משהיא מכבדת את גביזון".

ישבתי בליילה בביתי בכפר, וקראתי. פתאום - פיצוץ. אחר רגע נזכרתי, שנכנס אדר, והאינדיאנים משחקים מעתה ועד אחרי יום העצמאות בנַפצים בכל שעות היממה. וכל המרעיש יותר הרי זה משובח, גם בשעות הקטנות של הליילה.

משום מה יש מי שרואים בעיוורונם צורך להרעיש את הסביבה, ואינם מסתפקים ברעשנים להידור מצוות ארור המן. ואין פוצה פה ומצפצף. זיקוקין הפכו מזמן לחלק מהתרבות הישראלית, ומכל האולמות והגנים בסביבה ניתזים זיקוקין, ומרעישים את השקט הכפרי.

מלבד המטרד, הפעלת נפצים היא גם עבירה פלילית. שהרי שימוש בנפצים, בזיקוקים ובשאר חומרי פירוטכניקה מותר רק לבעלי מקצוע. הוא מסוכן, ולא מעט איבדו בגין המשחק המסוכן אצבעות, עיניים ועוד איברים.

החוק, שאינו נאכף, והביקורת המחפפת במכס לא יעצרו את המגפה. נפצים, שאסור לייבאם ארצה בשל בעיות בטיחות, נמכרים בכל מקום. למה לא?! . ואם נפצים עוברים – מה אינו יכול לעבור את ביקורת המכס?!

"צריכים להעמיד אותם לדין על שהם לוקחים ילדים לגור אתם בשטחים'" – אמרה לי שונאת מתנחלים אחרי הפיגוע באיתמר. הזכרתי לה, שגם בתוככי הקו הירוק, שכה קדוש בעיניה, נרצחו יהודים ולא רק ביהודה ובשומרון. וכששבתי לביתי, שמעתי על דקירת קצין ביפו, תוך ניסיון לחטוף את נשקו.

הידיעה על הקצין הדקור נעלמה מהר מכותרות העיתונים – כי זה ביפו ... ואנחנו מלינים על התקשורת האנטישמית בעולם, שבעריכתה מעלימה את הרוע הערבי, ומדגישה את מעשינו מעבר לכל פרופורציה. כפי שאמרו חכמינו, טלו קורה מבין עיניכם.

זה קורה בתקשורת הישראלית, שרובה הצדיק את הרצח באיתמר, כיוון שאלה מתנחלים, ובעיני השמאל הישראלי, הם הסטרא אחרא אם לא גרוע מכך (ולא נדבר על מי שהציעו – בתמיכת התקשורת – למחבלים להרוג יהודים ביהודה ובשומרון).

כידוע, בגלל הקיפוח, פרצו מהומות אוקטובר 2000, ורק ערבים נהרגו בהן – בגלל הקיפוח ובגלל אלימות המשטרה. את ז'אן בכור, שנרצח במהלך המהומות באבן מקופחת, שעפה לעבר מכוניתו ליד ג'יסר א-זרקא בכביש החוף, כולם משכיחים. כי ז'אן בכור היה יהודי, ואין חשיבות לדם יהודי – גם בעיני השמאל הישראלי – בעיקר, כשהדם הזה מוכיח על כוונות זדון של הערבים.

ודרך אגב, כמעט לפני תשע-עשרה שנה נדקרו למוות ביפו נערה יהודייה וערבי, שניסה לסייע לה. שמונה-עשר נפצעו בפיגוע הזה. כחודשיים אחר כך, במאי 1992, נרצחה נערה יהודייה – גם כן בפיגוע דקירה – בבת-ים.

בספרי ההיסטוריה כתוב, שאת שיטת המינויים המציא הקיסר קליגולה: הוא מינה את סוסו לקונסול – מפקד הצבא הרומאי. כמעט אחרי כל מינוי רשמי ובעיקר בצבא, אני נזכר בקליגולה הישיש. עכשיו, בעקבות מינוי תא"ל יואב מרדכי לדובר צה"ל שהינו ללא כל ניסיון בתקשורת, או ביחסי ציבור, ועם רקע של איש מודיעין זהו המתכון המדויק להמשיך את הכישלון הנורא של חטיבת דובר צה"ל במשימותיה.

הרי לא היו ממנים מ"פ חי"ר ללא רקע של רובאי, וגם לא היו ממנים קצין רפואה ראשי מבלי שיהיה רופא. כאילו חיוניים התפקידים הללו לבטחון המדינה. והנה את התפקיד הרגיש של דובר צה"ל, הקובע כיצד תיראה המדינה בעיני העולם, מפקידים בידי הדיוט, חסר כל ניסיון בתקשורת.

זה היה כמעט תמיד. תפקיד דובר צה"ל – כמו כמה תפקידים בכירים אחרים במטכ"ל – הוא תפקיד של עבודה סוציאלית, שניתן כפרס ניחומים למפסידים במרוץ לתפקיד נחשק. המינוי לתפקיד מצביע על הגישה המזלזלת של צבאנו הכושל כלפי הזירה החשובה של התקשורת, שאנחנו מובסים בה בהתמדה – בגלל עודפי חוסר כישרון ובטלנות.

העם תומך בצה"ל גם כשהוא כושל כבר חמישה עשורים, לפחות, במילוי תפקידו, ומנפק לנו גם שחיתות צבאית למכביר. הדבר בולט מאוד בכל הסקרים. כלפי הציבור בישראל הצבא אינו צריך דובר. העם יאכל כל שטות, שתיאמר בשם הצבא; והכתבים לענייני צבא מתנדבים לייחצנו לא רע. ואכן, בדיקת הסיקור הביטחוני בעיתונות הישראלית מלמדת על הבלים ועל רעות-רוח, שנופקו לציבור הישראלי, והוא בולסם להנאתו.

בהסברה כלפי חוץ יש לדובר צה"ל חשיבות גדולה – גם כי יש בעולם עוינות רבה כלפי מדינת היהודים. הצבת אדם לא-מקצועי בראש חטיבה זו אינה מבשרת טובות. כפי שאמר פעם אלוף עזר ויצמן, ראש אג"ם. ויצמן פנה לדובר צה"ל, מספרת האגדה, ואמר לו, "אינך דובר צה"ל', אלא קובר צה"ל'".