היהודים כנראה לא היו מחוברים חזק למולדתם וחיידק הקוסמופוליטיות קינן בהם מאז ומעולם. יהודים היו פזורים עוד הרבה שנים לפני חורבן הבית במדינות שונות. הגלות לאחר החורבן ועימה חוסר היכולת לחיות מפרנסות הקשורות לאדמה, הפכה את היהודים לעם שחיי על מזוודות.
בכל מקום יש סכנת גירוש ורצח ולכן כדאי שתמיד המזוודות יהיו "בהיכון" והדבר בה לידי ביטוי תמציתי באמרה: "נותנים-קח, מכים-ברח".
בספרה הנפלא של נעמי ריגן "בידך אשיב רוחי", מתוארת התחושה של הארעיות של עשירי העולם היהודים, שצריכים כל הזמן לנדוד כדי לא להירצח ולהיגזל. עם תחילת ההתיישבות במדינה היהודית, הפך היהודי הנודד ליותר קבוע ואחת המטרות שהציבו לעצמם היהודים החדשים הוא לא לנדוד יותר, זאת מעבר לאידיאולוגיה.
עם התבססות המדינה, פיתוח צבאה ופיתוח ההתיישבות הוקמו ישובים קטנים שמעולם לא גדלו והתפתחו מעבר לתוכנית הראשונית. מול ראשי המדינה עמד הצורך לפרוס את האוכלוסייה ולעבד שטחים במקומות הריקים. ההתחברות לאדמה הייתה ערך חשוב. קיבוצים ומושבים קמו עד שנות השבעים, אם כי לא בקצב הראוי ולא בהצלחה הכלכלית הראויה. להיות חקלאי הייתה גאווה. ההתחברות לאדמה הייתה ערך חשוב. אני עדיין זוכר בסוף שנות השישים איך יצא מכפר ויתקין גרעין שהקים את המושבים המשגשגים בבקעת הירדן. נראה היה שחיידק הנדודים מת והאנשים התחברו לאדמתם.
לאחרונה הפך חקלאי למקצוע נחות ולאחרונה הפך החקלאי לאויב העם היושב בעיר, כיוון שהוא גוזל מיי שתייה יקרים, מזהם את הסביבה, ההתיישבות החקלאית יקרה מזו של התיישבות בעיר ובכלל אפשר לקנות הכול בארה"ב ומסובסד אז מי בכלל צריך חקלאים. וכך ניבעו סדקים בקשר שבין חלק מהעם לאדמתו, החלק החקלאי.
מנחם בגין, אריק שרון, עזר ויצמן ומשה דיין היו אחראים להגדלת הסדק ופעירתו לשבר ממש בהסכם (השלום???) עם מצרים. תמורת נייר, שכיום כבר ברור ששווה בדיוק לנייר שאין לנו עם סוריה, הרסו ישובים חקלאיים ולא חקלאיים ופינו את תושביהם תמורת תשלום כספי.
המהלך של התנתקות החל. במקום לרכוש קרקעות נמכרו קרקעות. בין בגין הגלותי ואלופיו ילידי הארץ "השורשיים" שוב לא היה הבדל, כולם חזרו חזרה מנטלית לגלות, התנתקו מאדמתם והחלו בחישובי עלות תועלת. כמה נקבל מהאמריקנים תמורת נסיגה.
לאחרונה החל אריק שרון במסע הישרדות והחל נותן את הממלכה תמורת סוס, שיוציא אותו מהבוץ האישי. התקשורת העויינת את המפעל הציוני, שוב אוהדת את אריק שרון. הנימה האמפטית של המראיינים בולטת על רקע נימה הפוכה לפני מציאת "הסוס".
אריק שרון ותומכיו לא הבהירו מה הביא אותם למחשבה שאפשר וצריך לנתק חקלאים יהודים במדינת ישראל מעל אדמתם. ההתייחסות למפעל ההתיישבות כאל ערך נדל"ני וההאשמות הנדל"ניות כנגד אריק שרון, (מלמוד מכפר מלל, מנהל מקרקעי ישראל, קזינו ביריחו והאי היווני) מצביעות על סיבה אפשרית לשינוי שחל באריק שרון: מאבי ההתיישבות לאבי עסקי הנדל"ן.
אין כל הסבר מניח את הדעת להרס התמוה של יישובי רצועת עזה, המוצע על-ידי הלוחם והמיישב, אריק שרון.
הדעת של כל בעל היגיון בסיסי, שלרצועת עזה הערבית אין כל זכות קיום והיא צריכה להיספג במדינות ערב. אין כל סיכוי גם בתנאי פינוי כולל והריסת כל יישובי חבל עזה, לערבים להקים מדינה מודרנית המחולקת בין יהודה, שומרון, עזה והבקעה. לא צריך להיות אסטרטג או היסטוריון דגול כדי להבין זאת, וזה צריך היה להיות קו ההסברה לאורך כל השנים: אין לעזה הערבית זכות קיום גם בתנאי שלום אידיאלי.
הערבים הם לא סינים ועזה לא תהייה לעולם סינגפור. אין כל סיכוי לעזה ויש לנתק את פליטי 48 מעזה ולמצוא להם מדינה ערבית שתיאות לקבלם, ואם אין כזו אז יש מספיק מקום בנורווגיה (על-יד אוסלו) בקנדה, צרפת ואנגליה, אוהדי ערביי 48, שם מזג האוויר הצונן יכול לקרר את מזגם החם.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
