"לא ידעתי לכתוב טוב, אז כתבתי לא טוב..."

קניוק היה נער בן פחות מ-18 כשנסחף למערבולת קרבות מלחמת העצמאות. הוא נולד על חולות הזהב של תל אביב הקטנה. אמו עסקה בהוראה ואביו שימש כמזכירו של ראש העיר, מאיר דיזנגוף והקים את המוזיאון של העיר העברית הראשונה. לפי עדותו, סנדקו היה לא אחר מאשר המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק. בהיותו תלמיד שמינית ב'תיכון חדש', התגייס לפלמ"ח עם החלטת החלוקה בעצרת האו"ם. לפי סיפורו, לחם בנבי-סמואל ובקסטל, שם ראה דרך הכוונת את מנהיג הכנופיות, עבד-אל-קאדר חוסייני, אבל את תהילת הריגתו גזל ממנו חברו לעמדה.

סיפור פציעתו, ברגלו, בפריצה לעיר העתיקה, כמו נלקח מאחד מסיפוריו. צלף, שניצב על החומה, פגע בו והוא נשכב פרקדן כצלוב. לפי עדות קניוק, הצלף שחסך ממנו את הירייה הבאה, יריית המוות, היה מפקד אנגלי בלגיון הירדני שעמו היה לו קשר בהמשך.

קניוק אומר שהפציעה הביאה לו את מה שהוא מכנה "החוויה העזה ביותר בחיי". הוא יצא להביא את פליטי השואה שעדיין לא עלו מאירופה ולגבי צבר שכמותו, זו הייתה טלטלה בלתי נשכחת, שהפכה את נושא השואה למרכזי אצלו והביאה ליצירת ספרים כמו 'אדם בן כלב'. "על ה'פאן יורק' התייהדתי", נוהג קניוק לומר. "הרגשתי כחגב, נחות מהיהודים שהבאנו משם. כעסתי על היהודים בארץ על שלא עשו די להצלת אחיהם וגם על הערבים, שבגללם הבריטים סגרו את חופי הארץ".

כהרפתקן מטבעו, לאחר שניסה ללמוד ציור ב'בצלאל', החל בנדודיו בעולם. לדבריו, היה בניו-יורק חברם של מרלון ברנדו, ג'יימס דין, מרלין מונרו, שאצלם כפי אי-אפשר לאמת את זה, אבל אצל הארי בלאפונטה – כן. מארצות הברית הביא ב-58' ארצה את רעייתו, מירנדה ופצח בקריירה עיתונאית. הספר 'היורד למעלה', שפרסם ב-63', היה בבחינת חיל-חלוץ של למעלה מ-30 ספרים שהוציא, מהם זכו להמשך על בתיאטרון ובקולנוע.

תש"ח הוא מהאישיים ביותר מבין ספריך. האם אפשר לזכור בבהירות את הפרטים מאז?

"לכן, אני כותב לאורך הספר שאני לא יודע אם מה שכתוב בו נכון או לא. הזיכרון הוא ערמומי וחמקמק, גם הולך לכל מיני כיוונים".

מה עבר עליך תוך כדי הכתיבה?

"היה קשה לכתוב את הספר, אבל גם כיף. זה כאילו לשחרר את כל השדים האלה שרבצו עלי. כולנו יצאנו הלומי-קרב ממלחמת העצמאות. לא היה רגע לנוח. כעת, אני הרבה יותר שקט בעניין הזה. הוקל לי".

קטעים חזקים במיוחד בספר נוגעים לנופלים. יש בזכייתך משום פרעון חוב כלפיהם?

"בהחלט. אני לא מפסיק לחשוב על אלו שמתו תחתיי. אל תאמר שיסודך מהעפר, אלא מהחי שנפל תחתיך. זו תחושה שהייתה לי כל השנים. כאילו אני חי על חשבון אלה שמתו".

יש בספרך מעין הורדת מסך על 'דור תש"ח' בספרות שלא שויכת אליו?

"יש כל מיני תש"חים. בתש"ח שלי הייתי צעיר מאוד והכתיבה לא שייכת למה שנקרא בטעות, אני חושב, דור תש"ח. לדעתי, עשו עוול לסופרים שהכניסו אותם לתוך איזשהו כלוב. כל זה לא היה אלא תיוג של פרופסורים".


זהו קניוק, השוקד על ספר חדש וממשיך לכתוב מאמרים שבהם הוא מתבטא כמי מעודו לא עשה חשבון ולא חשש לבעוט. גם לאחר שהגיע לגבורות, למרות מדווי הגוף, הוא שומר על דימוי צעיר ופער השנים איננו מרחיק אותו מהדור הבא. ככזה, אולי לא מפתיע שעיבוד לטקסט שלו מופיע לפתע באלבום הבכורה של אלון עדר.

קניוק: "אלון לקח את 'החיים היפים של קלרה שיאטו', סיפור שכתבתי לפני עשרות שנים ועיבד לשיר. מאוד אהבתי את מה שעשה".

באת לערב ההשקה?

"אני לא יכול. הוא עושה את זה מאוחר בלילה. בגילי כבר יש לי פטור מדברים כאלה".

אתה מבסוט ממה שעובר על הספרות העברית?

"מאוד, חוץ מזה שמצבה הכלכלי גרוע. אני מרוצה מהאנרגיה הכתיבתית. יש פה המון כשרונות. יש פה המון יצירתיות. בכל השטחים".

הספרות מקבלת יחס נאות מהמדינה?

"לא, בכלל לא! אין מדינה שמשקיעה פחות בתרבות שלה מאשר מדינת ישראל, מלבד אולי סודן וכאלה. מדינות משקיעות הרבה בתרבות מתוך ידיעה שזה מה שמחזיק את העם שיושב בהן. בסופו של דבר, התרבות היא מה שנשאר. אבל פה לא מבינים את זה. מבחינת ההתייחסות לתרבות, אנחנו מדינה נחשלת ביותר. טוב שיש, לפחות, מפעל הפיס, כששרת התרבות, שאני מעריך אותה גם אם אני לא מסכים עם דעותיה, כבולה".

כאיש-שמאל, התפקדת לעבודה והבעת תמיכה בהנהגה של שלי יחימוביץ'.

"אני לא איש-שמאל. לפעמים אני ככה ולפעמים אני ככה, בעיקר תמיד הייתי של עצמי. אם קוראים לי שמאלני, שיקראו לי שמאלני, מה אכפת לי. אני לא פוחד מתיוק כזה. לא צריך להיות איש-שמאל כדי להתנגד ליחס כלפי הערבים או הזרים. באשר לשלי יחימוביץ, אני מאוד בעדה. אם היא תוכל להרים את תנועת העבודה, התנועה שאני הכי מזדהה איתה, זה יוכל להציל אותנו".

בראיון שקיימתי אתך לפני 13 שנה אמרת בסיום: "מה שקורה כאן נראה כמו ימי פומפיי האחרונים". אנחנו עדיין כאן. התבדית?

"חכה, ימי פומפיי האחרונים לקחו כמה שנים טובות. אני לא יודע איך נמשיך להתקיים אם לא נחכם".

כשפרס ספיר הוענק ב-2004 לדן צלקה המנוח, כשהיית מועמד לפרס על ספרך 'חיים על נייר זכוכית', מחית בקול. אתה רואה בזכייה הפעם מעין תיקון?

"לא, זה לא שייך. הייתי אז טיפש בגישה שלי. כולם אמרו לי 'מגיע לך, תקבל!', אז באתי מוכן לקבל במין זחיחות כזאת של רגע. נורא הצטערתי אחר-כך על ההתנהגות שלי. מאז הכל השתנה בפרס הזה. אולי גם אני..."

לבסוף, לאחר אמרת שהיית כמה פעמים מועמד לפרס ישראל, עודך מצפה לו?

"לא, כבר לא. הפרס הולך בדרך כלל לאקדמיה ושם רוצים את הקיים, לא את מה שמשתנה. תמיד היו נגדי חלק מהם. משמח אותי על שעכשיו אני עומד לקבל מאוניברסיטת תל אביב תואר דוקטור לשם כבוד – ולא מהמחלקה לספרות שם".

תודה, דוקטור קניוק.

"עכשיו אוכל לתת מרשמים לכל מיני..."