א. רבב אתי על גלימת הרב-הטייס
איני מכיר את הרב רפי פרץ. למרות זאת, בעיניי, הוא איבד את עולמו כשהתחבק עם הקלגסים בשחור, שגירשו אותו ואת תלמידיו מביתם בישיבת עצמונה, שהייתה בגוש קטיף. וכדי להרבות כלימה וקלס - הרב פרץ אף מתגאה בהתנהגותו הנלוזה באותו האירוע המביש.
לא ציפיתי, שבג"ץ יסיר את הרב פרץ מכס הרב הצבאי הראשי עקב עתירת משפחות שכולות, שקבלו על התנהגותו בהיותו הקצין האחראי, כטייס מסוק "יסעור", ב
תאונת אימונים באוגוסט 1992. למען האמת, איני חושב, שזו סוגיה לדיון בבית משפט, אלא סוגיה פיקודית ובעיה של עוד מינוי לא-ראוי במטכ"ל.
"חיל האוויר וצה"ל ערכו שלוש בדיקות של נסיבות התאונה, ובמקביל נערכה חקירה של הפרקליט הצבאי הראשי. בכולן לא נמצא פגם בהתנהלותו של הרב פרץ. לאחר עתירה לבג"ץ, הקים שר הביטחון ועדה בראשות השופט בדימוס
אליהו וינוגרד, שהתייחסה במסקנותיה גם לרב פרץ" -
כתב איתמר לוין באתר
מחלקה ראשונה.
"הוועדה [וינוגרד] הסכימה עם הרב פרץ, שלא היה עליו לעזוב את ההגאים ולגשת אל הפצועים, בשל הסכנה לביטחון המסוק. ואולם, היא מתחה ביקורת על כך שלא שיגר למקום את הנווט, שבהיותו קצין אמור היה להימצא במקום ההתרחשות המרכזי. בעקבות זאת, העיר מפקד חיל האוויר לרב פרץ. על סמך אירועים אלו, ביקשו אמותיהם של שני החללים - לאה צוריאנו ומאיה נוסבאום - מבג"ץ לפסול את מינויו של הרב פרץ" [ההדגשות שלי - אב"ץ].
בצבאות אחרים נחשבות הערה פיקודית ונזיפה ל"מחסלות קריירה". אחריהן לקצין אין שום סיכוי להתקדם בדרגה, או בתפקיד. אצלנו הן נכתבות על הקרח. כפי שמתפלספים שופטי בג"ץ בדונם מה אירע בקריירה הצבאית של הרב פרץ מאז התאונה.
"ברמה העקרונית, מתווה הנדל את המסלול לבחירת סבירות מינויו לתפקיד בכיר של מי שכשל בעבר. ראשית, יש לבחון את מהות התפקיד המיועד ו"ככל שהתפקיד רם יותר, כך עליו לעמוד בסטנדרטים גבוהים יותר.
"שנית, יש לבחון את אופי הכשל. במקרה שלפנינו, אומר הנדל, 'מחדלו של משיב 4 [הרב פרץ] הוא מעין אתי, לא פלילי ואף לא מתגבש כדי עוולה בדין האזרחי. מעשיו ומחדליו אינם מלווים ביסוד נפשי פלילי כלשהו. זוהי נקודה חשובה.
"נקבע כי נתקבלה על ידו 'החלטה מוטעית לחלוטין', אך זאת בשטח, בתנאים קשים. במסגרת התייחסותו לאחריות אישית, דוח וינוגרד בחר שלא להעמיד לדין פלילי או משמעתי את משיב 4 [הרב פרץ] ואף לא המליץ לנזוף בו ברמה האדמניסטרטיווית. למעשה, בשורת הדין לא ניתנה כל החלטה אופרטיווית לגביו אלא ביקורת כלפי התנהגותו גם על-מנת להפיק לקחים בעתיד.
"שלישית, יש לבחון את פרק הזמן שחלף. עברו 18 שנים מאז התאונה, ובמהלכן פעל הרב פרץ למען החברה בכלל והתמקצע בתחום הדת בפרט. הוא קיבל על עצמו תפקידים חדשים בצבא ומחוצה לו והצליח בהם, ולא מעד באף אחד מהם".
כאמור, יש שופטים בירושלים, והם המציאו אמת-מידה, שאינה נהוגה בשום צבא בעולם - מה עוד שגם לפי דברי שופטי בג"ץ, הכישלון של הרב פרץ "הוא מעין אתי".
לא ארחיב הפעם על התחקירים הקלוקלים בצה"ל, אלא אזכיר, שפרט להיותו מפקד יחידה צבאית, הרבצ"ר הנו רב ומפקד בכיר, ועיסוקו העיקרי בדוגמה אישית ובעניינים אתיים. על כך נאמר בתלמוד בבלי: "ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: 'כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה ..." (מסכת שבת קי"ד, עמוד א').
בעניין אחר, ראוי לשים לב להערת השופט
ניל הנדל בשולי החלטת בג"ץ, שדחתה את עתירת המשפחות השכולות: "בשולי פסק הדין מביע הנדל צער על כך שאשכנזי לא נענה להמלצת בג"ץ, במהלך הדיון בעתירה, לשמוע את האימהות. אומנם הוא לא היה חייב לעשות זאת, מציין הנדל, אך 'אפשר ועתירה זו לא הייתה באה לעולם לו הצבא היה נכון להסכית ולשמוע את רחשי לבן בכל הקשור למות יקיריהן. אכן, בנסיבות העניין, השיח התקשורתי בין הצדדים חשוב כשלעצמו'".
כזכור, זה אותו
גבי אשכנזי, שהפך לאהוב העם - כיוון שלא נחשף למלוא הצדדים המכוערים של תפקודו כרמטכ"ל.
והדיווח במחלקה ראשונה מסתיים בהערה: "בנקודה זו מוסיף השופט
עוזי פוגלמן: 'מקומן המיוחד של המשפחות השכולות בחברה הישראלית, והקורבן שהקריבו, מעניקים משקל מיוחד לשיקול בדבר חובת ההגינות ולשיקול הנוגע לאמון הציבור, ומצדיקים בחינה קפדנית של בקשתם של הורים שכולים להישמע'. הדבר מחויב ביתר שאת, הוא מוסיף, דווקא כאשר מדובר בחלל תאונה".
כנראה, שני השופטים אינם יושבים בקרב עמם, שכן מאז ומתמיד ידע הצבא רק לקחת, וכשמשפחה שכולה החלה לשאול שאלות מביכות על נסיבות מות יקירה - היא הפכה מיד למוקצית. שאלו את משפחתו של הנעדר גיא חבר.
ב. להבות הטרור
מאז ומתמיד היו פיגועים טרור בשליטת הרשות הפלשתינית וארגוני הטרור, שהיא מפעילה - גם אם לא הצלחנו להבין זאת, או רצינו לברוח מן האמת המרה. לכן, מוזר בעיניי, שאנחנו מניחים את יהבנו בידיהם של מי ששולטים בגובה להבות הטרור - כפי שהתברר בירי על אזור חוטף עזה ובפיגוע האחרון בירושלים.
מדינת ישראל, מסתבר, הנה מדינה מממנת טרור. מדי חודש אנחנו מעבירים שקים של מיליוני שקלים חדשים לחמא"ס ולרשות הפלשתינית, כדי שיוכלו לפעול נגדנו. בישראבלוף קוראים לזה אחרת, אך שני הצדדים יודעים זאת היטב. אנחנו גם מספקים לחמא"ס משאיות עם חומרי בנייה להכנת ביצורים ומנהרות ואפילו מתכת, שתפרנס את התמוכות במנהרות ההברחה.
ג. יופיטר והשור
בזמן קונגרס ברלין בשנת 1878 הדפיס ה
עיתון הבריטי גלוב ידיעה על הסכם סודי בין בריטניה לרוסיה. חקירת ההדלפה הוליכה אל צ'ארלס מארווין, פקיד ארעי במשרד החוץ, שמסר אותה לעיתון לאחר יום עבודתו. הגרסה הראשונה של חוק הסודות הרשמיים (1889) נועדה להתמודד עם בעיות כאלו.
בשנת 1909 הגיע פקיד גרמני ללונדון כדי לגייס רשת מרגלים בבריטניה. לבריטים לא היה חוק, שיכול היה לגרום למאסרו. לפיכך, חקק הפרלמנט את הגרסה השנייה של חוק הסודות הרשמיים (1911). השינוי העיקרי היה הטלת כובד ההוכחה על הנאשם, שלפי סעיף 1 בחוק, צריך להוכיח את חפותו. סעיף 2 בחוק מונע העברה בלתי-מוסמכת של מידע ממשלתי.
גרסת 1929 של חוק הסודות הרשמיים הייתה פרי לקחי מלחמת העולם הראשונה. סעיף 6 בו הזעיק את העיתונות הבריטית. הוא קבע, כי אזרחים צריכים לחשוף כל מידע שברשותם על עבירות, או על חשד לעבירות לפי החוק הזה. התובע הכללי הבהיר, כי אין הכוונה להתנקש בחופש העיתונות, אלא להשתמש בסעיף הזה למלחמה במרגלים בלבד. לבסוף, בשנת 1939 תוקן סעיף 6 בחוק הסודות הרשמיים, והחקירה הוגבלה למקרי ריגול בלבד.
חוק הסודות הרשמיים הוא חקיקה גורפת, שנועדה להגן על הממלכה הבריטית מפני ריגול ומפני פעולות אחרות, שנועדו לסייע לאויב, ונועד למנוע העברת מידע ממשלתי - גם אם אין מדובר בביטחון לאומי. נראה, כי החוק נוצר מהכלאה של עיקרון גרוע עם ניסוח פשטני, שנעשתה תחת לחץ האירועים (בהלת מרגלים ופחד מלחמה). כיוון שכך הופעל חוק הסודות הרשמיים רק לעתים רחוקות לגבי העיתונות הבריטית.
ועדת פראנקס (1972) הבדילה בין ריגול לבין דליפות - לפי המבחן של רצון לסייע לאויב. לדעתה, יש להגביל את חוק הסודות הרשמיים רק לענייני ריגול.
בסוף שנת 1988, הגישה ממשלת בריטניה לפרלמנט הצעה לנוסח חדש של חוק הסודות הרשמיים. הצעה זו תיקנה את סעיף 2, בהכלילה בו איסור מוחלט על גילוי כל פעילות של השירותים החשאיים - כולל מנגנון ההאזנה (GCHQ). בנוסף, לפי התיקון משנת 1988, לא יוכל פקיד ממשלה בריטי לטעון "עניין ציבורי" כהגנה כאשר הפר סודיות.
זה לא היה פרק בחקיקה בריטית, אלא הסבר כללי על מקורותיו של חוק העונשין הישראלי בענייני הדלפה. החוק שלנו הנו תרגום כמעט מדויק של החוק הבריטי, והגיע למבחן חמור בפרשת ענת קם-אורי בלאו. באמצע שנות התשעים כמעט שהופעל החוק במלוא רשעותו על אל"ם ((מיל.))
מייק אלדר, שכתב שני ספרים, שייטת 11 ודקר, שמפקדים בחיל הים ובמחלקת ביטחון שדה לא אהבו (ערכתי את צמד ספריו).
לא איכנס לסבכי פרשת קם-בלאו. קם הורשעה כבר בעסקת טיעון, ו
הפרקליטות הודיעה, כי היועץ המשפטי לממשלה החליט להעמיד לדין את בלאו על חלקו בפרשה - בכפוף לשימוע. עוד נכונו לנו עלילות.
מעניין לבדוק את התנהגות
עיתון הארץ, מעסיקו של בלאו, שמימן את בריחת בלאו לבריטניה ואת שהותו בה, בעודו נדרש לחקירה. שנים משמש הארץ שופר אלים במיוחד של חסידי שלטון החוק. כנראה, נרפא העיתון מכך, כשדובר באחד מאנשיו. או - שכרגיל אצלנו - כמאמר הרומאים: quo licit Jovi non licit Bovi (מה שמותר ליופיטר אסור לשור).
שאלה נוספת מטרידה אותי. פרשת קם-בלאו מלמדת על אי-סדר נורא ועל חוסר משמעת בלשכת אלוף פיקוד המרכז. חלק מהדברים גובלים, לכאורה, ברשלנות פושעת. אסור שהאחריות להדלפת אלפי מסמכים מסווגים מלשכת האלוף תיעצר בש"ג. היה ללשכה מפקד. כיום הוא משום-מה סגן הרמטכ"ל.
אין שום סיכוי, שבצבאנו המסואב ייתן אלוף יאיר נוה את הדין (אפילו משמעתי) על המחדלים בלשכתו.
זוכרים את השור ואת יופיטר?!
ד. עוד נקודת זכות ל"אסף הרופא"
בית-החולים הממשלתי "אסף הרופא"
דחה - כלשון ההודעה הרשמית - אירוע הוקרה לרופאים מצוותו, שהצטיינו בהדרכת סטודנטים לרפואה.
מאחורי הקלעים רוחשות שמועות, כי הדבר נעשה, כיוון שרופא בכיר בבית-החולים מחה על כך שעמוס עוז עמד להרצות באירוע. לדבריו, לא יאה, שמי שהעניק את ספרו עם הקדשה לבבית לרב-המחבלים מרוואן ברע'ותי, שנידון לחמישה מאסרי עולם ולעוד ארבעים שנות מאסר בגין מעשיו הטובים בלבד, יהיה אורח הכבוד בטקס שכזה.
יש לי זיכרונות טובים מ"אסף הרופא". בשעה קשה מאוד, פגשתי באחת ממחלקותיו פרופסור, שראה את מצבי, והבין ללבי ולכליותיי המיוסרים. הפרופסור החביב לקח אותי לחדרו, ושעה ארוכה ניסה להרגיעני, ולא הרפה עד שהעליתי בדל חיוך על שפתיי.
מבחינתי, עכשיו זכה "אסף הרופא" בעוד נקודה גדולה.
ה. תש"ח - סיפור אחר לגמרי
בשנה שעברה קניתי בבת-אחת שני ספרים של יורם קניוק - תש"ח ונבלות. קראתי את שני ספריו בחטף, כיוון שסיפורו מקרב הכישלון בנבי סמואל עניין אותי. קניוק היה נער צעיר, לוחם פלמ"ח, די אבוד וזר בחבורה, ודבריו אינם מאפיינים את בני דורו, שהפכו את הצ'יזבאט לתרבות מחייבת, נורמה.
כבר בחימו מלך ירושלים, הבהיר קניוק, שאינו צ'יזבטיונר, והוא תיאר פן אחר לחלוטין של המלחמה ושל הווי הלוחמים.
קניוק זכה עכשיו ב"פרס ספיר" על תש"ח. יהיו מי שיעקמו את האף, שהרי יפי-התואר ויפי-הבלורית נחשבו תמיד לשאור שבעיסה. זה קרה כיוון שכל קול אחר הושתק, כדי לפאר את הצ'יזבאט.
ו. חשוב לצפות
לאו-דווקא בגלל שרואיינתי על-ידי צוות התוכנית (והקטע, למיטב ידיעתי, הושמט בעריכה), אני ממליץ על התוכנית, "מי רצח את ג'ו אלון?", שתוקרן ב"מבט שני" בערוץ הראשון ביום שני, ארבעה באפריל, בערב.
זו פרשה עלומה, שטרם נחקרה: אל"ם
יוסף אלון, הנספח האווירי של ישראל, נרצח בוואשינגטון הבירה, ועד היום אין יודעים (?) על מה ולמה.
