להסתכל למוות בעיניים

"למה מי מת? אתיקה ופרקטיקה של הצגת צילומי גופות בעיתונות הישראלית", היא כותרת אחת ההרצאות בכנס "עבודה בעיניים - תקשורת חזותית ואתיקה" שיתקיים במכללה האקדמית ספיר ביום שלישי הבא. את ההרצאה יישא טל מורס, תלמיד ה-London school of Economics and Political Science, שחקר את נושא הצגת תצלומי גופות בעיתונות הישראלית, במסגרת לימודיו לתואר שני בתקשורת באוניברסיטת חיפה.

לפי ממצאיו של מורס, העיתונות הישראלית מבדילה בין מתים ישראלים (ובעיקר ישראלים-יהודיים) לבין מתים שאינם ישראלים. בעוד שהיחס שמוענק לנמנים על הקבוצה הראשונה מכובד בדרך כלל, היחס לנמנים על הקבוצה השניה מכובד פחות.

על בסיס חלק ממחקרו פרסם מורס לפני כחצי שנה בכתב העת "היסטוריה ותיאוריה" של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל מאמר המשווה בין תצלום שהופיע בעיתונות הישראלית לאחר רצח התינוקת היהודיה, שלהבת פס, על-ידי צלף פלשתיני בחברון, לבין תצלום שהופיע בעיתונות הישראלית לאחר רצח התינוק הפלשתיני, דיאא' טמיזי, כמה חודשים אחר כך, על-פי החשד על-ידי יהודים כנקמה על מותה של פס.

"הצגת צילומים של גופות משמשת כמכשיר לשרטוט גבולות השייכות לקהילה (ללאום, במקרה הישראלי-יהודי), והיא נועדה לסמן ולבסס מי לנו ומי לצרינו", טען מורס ובחן פרסומים בידיעות אחרונות שהוקדשו לשני התינוקות המתים.

תצלום גופתה של פס הופיע בעיתון כשהגופה מכוסה ומובלת לקבורה על-ידי אביה, תחת הכותרת "בידיים של אבא בפעם האחרונה". תצלום גופתו של טמיזי הופיע בידיעות אחרונות, כשהגופה גלויה וכתם דם סביב ראשה, וזאת תחת הכותרת "התרעות חמות לפיגועי נקם" (מצד הפלשתינים). בתצלום שלישי, שהופץ למערכות העיתונים על-ידי משפחת פס אך לא פורסם בעיתונות הישראלית הממוסדת, נראית גופת התינוקת גלויה וכתם דם סביב ראשה.

"הסירוב של מערכות העיתונים לפרסם את תמונתה של שלהבת בטענה של פגיעה ברגשות הקוראים, היה כלא היה במקרה של דיאא'", ציין מורס במאמרו והוסיף כי "המסגור השונה כל כך של שני מקרים דומים כל כך מאפשר לקוראי 'ידיעות אחרונות' להתאבל רק על מותה של שלהבת פס". לסיכום, טען מורס כי "דיווח על אירועי מוות באופנים שונים על סמך זהות הקורבנות משרישה תפיסות לגבי איזה חיים ראויים יותר ואיזה פחות".

בכנס של מכללת ספיר ירצה מורס בעקבות חלק נוסף במחקרו, שבדק באופן כמותי תצלומי גופות בידיעות אחרונות לאורך שני עשורים, מהאינתיפאדה הראשונה ועד שנת 2008. מורס בחן לצורך מחקרו כ-600 תצלומי גופות, שתיעדו אנשים מתים בשלבים שונים מרגע המוות ועד הקבורה. מורס מצא כי כרבע מהתצלומים תיעדו גופות לאחר פיגועי טרור, 20 אחוז הראו קורבנות רצח, 16 אחוז תיעדו גופות של מתים במלחמה ו-8 אחוז היו קורבנות תאונות דרכים.

על-פי בדיקתו, כמחצית הגופות היו מכוסות, 30 אחוז צולמו כשהן גלויות, 14 אחוז היו בארון מתים, ו-5 אחוז מהתצלומים הציגו גופות גלויות שעברו ריטוש באמצעים דיגיטליים. ברוב מכריע של המקרים (85 אחוז) לא ניתן היה לזהות את המתים וב-60 אחוז מהמקרים הכיתוב לצד התצלום כלל האנשה של המת.

בשיחה ממקום מושבו בלונדון מספר מורס כי השערתו הייתה שהזהות הלאומית של המתים תקבע במידה רבה את האופן שבו מוצגות גופותיהם בעיתונות הישראלית. ואמנם, לאחר בדיקת התצלומים לאור הזהות הלאומית של המצולמים מצא מורס "הבדלים ברורים" בין היחס לגופות של ישראלים לבין היחס לגופות של לא-ישראלים.

מורס מדגיש כי ההבדלים הללו נותרו גם לאחר הפיגוע בקו 5 בשנת 1994, שהיווה מעין קו פרשת מים ביחס התקשורת הישראלית לסיקור מתים ואשר בעקבותיו ניסחו לעצמם העורכים של אמצעי התקשורת המרכזיים כללים לריסון הסיקור.

על-פי נתוניו, לאחר הרגולציה העצמית שהפעילה התקשורת, הפערים הם כדלקמן: לעומת 7 אחוז מהתצלומים של גופות ישראלים בהם הגופות גלויות, בצילומי הלא ישראלים 48 אחוז מהגופות גלויות. בעוד שב-98 אחוז מהתצלומים של גופות ישראלים לא ניתן לזהות את המת, רק ב-67 אחוז מתצלומי גופות הלא-ישראלים הגופות לא ניתנות לזיהוי. בעוד ש-72 אחוז מתצלומי הישראלים מלווים בכיתוב שמזהה את המת ומאניש אותו, רק 37 אחוז מתצלומי המתים הלא ישראלים מקבלים יחס דומה.

מורס בחן את הפערים הללו לאור ההיבט האתי של הסוגיה: המתח שבין זכות הציבור לדעת לבין זכות המתים ומשפחותיהם לפרטיות והמתח שבין הרצון להציג את המציאות כפי שהיא לבין הצורך שלא להלעיט את הציבור בתצלומים קשים. "שאלת כבוד המת נכנסת בשלב שבו התמונה מפסיקה להיות אינפורמטיבית, מפסיקה לתת מידע חיוני לאזרח שצריך להבין מה המציאות שבה הוא חי, ומתחילות להיות תמונות שבהן ההסתכלות היא פורנוגרפית", הוא מדגיש.

האם לא ניתן להסביר את אי הטשטוש של גופות לא ישראלים, למשל, בכך שהעיתונים הישראלים ממילא לא מופצים ביישוביהם של המתים וקרובי משפחתם?

"השאלה היא מה ההימנעות מטשטוש נותנת לך כקורא. איזה מידע נוסף אתה מקבל מתמונה של גופה מרוטשת. אני טוען שהתקשורת הישראלית צריכה לקבל החלטה כללית לגבי סיקור הולם של אירועי מוות, אלו תמונות פוגעניות ופוגעות בכבוד המת וקרוביו, אלו חשובות כדי לתת מידע לקורא, ועם ההחלטות האלה ללכת באופן גורף, בלי קשר לזהות המת.

"אם מחליטים שתמונה של תינוק מדמם לא תורמת לנו מידע, אז לא צריכים לראות תינוקות מדממים ולא משנה מי הם. אם אנחנו חושבים שזה כן נחוץ לנו אז צריכים לראות אותם בכל מקרה".

מורס מזכיר כי לאחרונה, לאחר הרצח באיתמר, הפיץ משרד החוץ תצלומים קשים של גופות לאמצעי התקשורת הזרים. העיתונות הממסדית הישראלית, הוא מציין, לא פרסמה את התצלומים הללו אף שהגיעו לרשותה.

"השאלה היא", אומר מורס, "מה קורה כאשר מגיעות תמונות כאלה שהן לא של משפחת פוגל מאיתמר אלא של משפחת אדמס מגטוויק או של משפחת קומאר מבנגלדש. האם התקשורת הישראלית נוקטת אותה זהירות?".

אבל הרי ברוב המקרים לא מדובר במתים ממדינה רחוקה אלא במתים פלשתינים, וישראל נמצאת בעימות מזוין זה עשרות שנים עם הפלשתינים. אתה מצפה שהעיתונות הישראלית תתייחס למתים פלשתינים כמו למתים יהודים? שתפעל בהתעלם מהעובדה שזו עיתונות ישראלית שמיוצרת על-ידי ישראלים ופונה לישראלים יהודים?

"אני מעלה שאלות, לא בהכרח יש לי תשובות טובות להן. אם העיתונות הישראלית מגבשת לעצמה כללים מסוימים לגבי היחס הנכון לסיקור אירועי מוות, למה היא בעצמה מפרה ברגל גסה את ההחלטות שהיא קיבלה? הטיעון שאנחנו נמצאים במלחמה הוא לגיטימי, ואפשר לקבל החלטה שתמונות של גופות הן מכשיר תעמולה. אני רק שואל האם מישהו באמת קיבל החלטה כזו והאם מישהו נתן דעתו באופן מלא לשאלות האתיות שזה מעלה. אני חושב שצריך, אם לא לשאול ולפקפק במצב הזה, לפחות להצביע עליו".

רשימות קשורות:

- הכתב אינו יכול להקיף הכל
- חוויה תרבותית
- החיים הם לא סרט
- מפירים את קשר השתיקה
- היכונו לבניית האתר: מדריך