הימניים הלאומנים, הפוסט ציונים - גוש אמונים ותומכיו במדינה דו-לאומית, השמאלנים הקיצוניים ואתם הפלסטינים - טוענים כי מראשית הציונות היינו כובשים. לכן, חיפה ויפו הן כמו עפרה ואפרת. הפלסטינים - מובנים. האחרים נאחזים בכך כדי להצדיק את תיאוריית הכיבוש ועוולותיו, בבחינת מלכתחילה היינו כאלה. זה מופרך מיסודו, ויש לקעקע את הדיבה הזאת על הציונות.
בתחילת המאה הקודמת קמה התנועה למהפכת הריבונות של העם היהודי. מנהיגיה הבינו שהאנטישמיות המודרנית היא גזענית. אדם יכול להשתחרר מדתו אך אינו יכול להשתחרר מגזעו. והם חזו את האסון. התגובה: לוקחים אחריות למהפך זהות - מדתית ללאומית - ומקימים מדינה. איפה? - בארץ ישראל. למה? - ראה ב
שיח 1.
8 מיליון יהודים באירופה היו מועדים לאסון. בארץ היו 500,000 פלסטינים. המושבות הראשונות שקמו נקראו קולוניות. ערבים עבדו, ושמרו על האיכרים. העלייה השנייה אמרה: לא נהיה קולוניות, אנחנו נעבוד ואנחנו נשמור - כדי שלא נהיה קולונים. הקולוניות יהיו להתיישבות. נבין את ההבדל: הקולוניה, ואחר-כך ההתנחלות - ליבתם היא הנחלה. ההתיישבות - ליבתה הם בני האדם ויצירתם החברתית.
ועלה הסכסוך עם הפלסטינים, ואמר ויצמן בעדותו בפני הוועדה האנגלו-אמריקנית: "צדק בצדק נגע". אז איפה אנחנו במשוואה הזאת? - אומר
עמוס עוז: אתה טובע בים ומוצא קרש הצלה ועליו יושבים אחרים. אם הם אומרים רק אנחנו - הם נבלים. אם הם אומרים גם אתה - הם בני אדם, נציגי הצדק. אנחנו טבענו בים ומצאנו קרש הצלה בארץ ישראל. אנחנו אמרנו "גם אנחנו". הפלסטינים אמרו "רק אנחנו". ואידך זיל גמור. ערב מלחמת העולם השנייה יצאו 936 יהודים מגרמניה באונייה סט. לואיס לדרכם להימלט לקובה. כשהגיעו, סירבו לתת להם לרדת. האונייה המשיכה לארה"ב, והנשיא רוזוולט סירב לאשר כניסתם. לבסוף הוחזרו לאירופה, ורובם הושמדו. בן 11 הייתי ב-1941 כאן בארץ, כששמעתי על האונייה, ומאז אני מרגיש כאילו הייתי עליה. טבענו בים ומצאנו קרש הצלה - ארץ ישראל.
והפלסטינים - "הארץ שייכת לעם היושב עליה". בעיה. ההיסטוריון יגאל עילם: "שום ארץ לא שייכת לאף עם". נדמיין שאירופה שקעה במים והאי הבריטי נישא מעל. מאות אלפי נמלטים שטים אל החוף הבריטי, ועליו עומדים האנגלים ואומרים: הרי מוסכם העיקרון שהארץ שייכת לעם היושב עליה - לא תעלו. והנמלטים? - "אנחנו טובעים בים ואתם מספרים על עיקרון שנשבר". כך באנו לארץ, כדורשי הזכות לריבונות. עיקרון הריבונות תקף רק בהסכמה לזכותו של האחר לריבונות. המדינה מחייבת. מדינה איננה שבטיה!
הייתי בפלמ"ח בכיבוש לוד. עמדתי על גג של בית, צופה בבריחה ההמונית. קראתי, צבר צעיר פרוע, לערבייה מבוגרת: רוחי מן הון (לכי מכאן). הסתכלה עלי: חוואג'ה, אלווין ארוח? (אדון, לאן אלך?). מה התשובה שלי אליה, תשובה שעומדת במבחן מוסרי כללי? - שני שבטים, לא מדינות, לחמו על כברת ארץ. תוצאות המלחמה הן בבחינת בריאת העולם. מי שמערער עליה לכאן או לכאן הוא לא בר-שיח. משהסכימו הפלסטינים לגבולות 67' הם בני-שיח, וממשלות ישראל שכפרו בכך - מלחץ המתנחלים הפוסט-ציונים ותומכיהם - הן שהיו לא בנות-שיח. המערער על מה שכיניתי "בריאת עולם" ימצא את עצמו דן על גבולות החלוקה של 47'.
והיה בן-גוריון, שהבין לפני יריביו הרביזיוניסטים שהפתרון הוא ההסכמה לחלוקת הארץ. אחרי השבת השחורה, ב-29.6.1947, בן-גוריון הבין שהגענו עם הבריטים לקצה האפשרויות. ישבה הנהלת הסוכנות, וכבר הובן שהתנאי להיחלץ מהמבוי הסתום הוא להסכים לחלוקה. אבל בן-גוריון היה מחויב ל"תוכנית בילטמור" שהיא כל הארץ. נחום גולדמן הציע שהוא ייסע לנשיא טרומן ויאמר לו שמסכימים לחלוקה. בן-גוריון, המנהיג המוכר, ישב ושתק ונתן לגולדמן להוריד אותו מהעץ. והסכימו לחלוקה... וקיבלנו מדינה. והמדינה מחייבת. המדינה היא מדינה, לא שבטיה.
המשך - יבוא.