מי שעקב אחר מאמריי בבלוג מן הסתם שם לב שזהו נושא שאני חוזר עליו לעתים קרובות מכיוון שהוא אחד מן המצלקות של מלחמת העולם השנייה והשואה שטרם שלא טרם הגלידו אלא נחשפות במלוא כעורם. כי זה בעצם "שוד לאור היום" בהסכמה שבשתיקה מצד ישראל וכול הגורמים היהודיים.עוד לפני יותר מעשר כתב עו"ד אריה אדליסט, יו"ר הארגון להשבת הרכוש כי "למרבה הפליאה הצליחו נציגי פולין בהטעייתם. פקידי המשרד החוץ האמריקני וגם ראשי יהדות פולין בארה"ב שוכנעו כי ממשלת פולין עומדת להגיש הצעת חוק לפיה יוכלו היהודים לקבל רכושם או פיצויים תמורתו...ועוד מתברר כי הצו בדבר רכוש עזוב ורכוש שהיה גרמני (כלומר רכושם של היהודים שהולאם- צ.ג) לפיו הרכוש היהודי אינו ברשימה ולכן חוק ההפרטה לא יחול על נכסים שהוחרמו על פיו. נהפוך הוא- לא תהיה גם האפשרות של תביעות בודדות להשבת רכוש. ("מזכר" - אוקטובר 1999)
אכן, בווריאציות שונות ובתחמניות מגוונת, הדברים של אריה אדליסט נכונים עד עצם היום הזה. לאט, לאט חל גם עליהם חוק ההתיישנות. אגב, בתגובה של גברת ברכה פושקין בת לניצולים
( 11.3.2011 ) בעניין רכוש אבוד בפולין היא כותבת לי בין היתר:" ברצוני לומר לך כי "אסור לך בשום פנים ואופן לוותר. אילו אבי ובני משפחתו היו מוותרים על המאבק שלהם לחיים, גם הם (וכתוצאה מכך, אני) לא היו שורדים. היות שלא ניתן להשיב לחיים את אלו שאינם, חובה עלינו להיאבק ולנסות להחזיר את אשר נלקח מהם."
משום כך החוק הישראלי המוצע חייב להביא בחשבון סוגיה זאת , שכן כאו מדובר ביורשים רבים של הנכסים, דורות ההמשך של שרידי השואה שהיה להם רכוש בפולין ונכסים ללא יורשים. המדינה חייבת בעניין זה לא רק לייצג נאמנה את אזרחיה אלא ליתן כלים שהיורשים של ניצולי השואה יוכלו לתבוע גם באופן פרטי את רכוש משפחתם תוך עזרה של משפטים של המדינה.
החוק צריך לקבוע יתר רגולציה במוסדות לתיעוד ולהנצחת השואה.
בעוד שבועיים לערך תתייחד המדינה עם קרבנות השואה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. הטקס המרכזי יערך ב"יד ושם", שעל הר הזיכרון בירושלים. טקסים צנועים יותר ייערכו במוסדות ובמכונים לתיעוד ולהנצחה במקומות שונים בארץ, במרכז בצפון ובדרום. כול אחד ממוסדות אלה ממלא תפקיד חשוב בתיעוד,בחקר ובזיכרון השואה בכול ימות השנה. בתור שכאלה הם זקוקים וראויים לתמיכה של הציבור הרחב ובעיקר של מוסדות המדינה.אולם זכותם זאת כרוכה גם בחובה להיות שקופים כלפי הציבור על דרך הניהול בכול הקשור לא רק במשאבים אלא גם בתכנים.
השואה והגבורה מלבד שצרובים בתודעה הציבורית, מעוגנות גם בחוק והוא חוק "יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה". "יד ושם" הוא אכן לא רק מוסד מוכר אלא מוסד התיעוד וההנצחה הגדול מסוגה בעולם והוא מצוי בהר הזיכרון בירושלים. הנהלים במוסד זה ממוסדים ומקובעים. אולם ,כאמור,הוא לא היחיד שעוסק בתיעוד והנצחה ישנם מוסדות ומכונים ביתר חלקי
הארץ שעוסקים בכך והפיקוח הציבורי עליהם הוא חלקי. הגיע הזמן שגם כאן תהיה איזו עין ציבורית משקיפה.
מדובר במכונים או מוסדות כדוגמת מכון "משואה" בשרון שליד קיבוץ תל יצחק, "בית לוחצי הגטאות" ע"ש יצחק כצנלסון, בקיבוץ לוחמי הגטאות, ו"מוזיאון יד מרדכי" על שם מרדכי אנילביץ', מפקד מרד גטו ורשה שנמצא בקיבוץ יד מרדכי בדרום. ויש עוד מוסדות ומכונים עצמיים או קשורים למוסד אחר כמו "בית התפוצות" בתל אביב. זה לא מקרה שמכונים ומוסדות אלה שבהם השואה היא בין היתר מסגרת לימודית, נוסדו רובם ליד קיבוצים, של תנועות ציוניות. ",משואה" היא בקיבוץ תל יצחק מיסודם של תנועת הנוער הציוני ובני עקיבה( בשעתם- לא של היום) קיבוץ לוחמי הגטאות שנוסד על-ידי תנועת "אחדות העבודה," וקיבוץ יד מרדכי שנוסד על-ידי תנועת "השומר הצעיר". לאמור תנועה- ומוסד הזיכרון שלה, דבר מאוד מקובל בימים ההם. בדיוק כמו שהעולים שרידי השואה או הצעירים במסגרת עליית הנוער נקלטו בארץ על-ידי קיבוצים ומוסדות בהתאם לתנועה שאליה השתייכו.
מן ההיבט הפורמאלי גופים שהם עמותות, ורובם של מוסדות ההנצחה הם כאלה, נמצאים בפיקוח של רשם העמותות הבודק את התנהלותה של העמותה, תקציביה ופעילות הגופים המנהלים אותה. דומני שישנה איזו מגבלה בקשר להוצאות מנהליות כאחוז מכלל הוצאותיה. מדובר על 20 עד 30 אחוזים מתקציב העמותה שיכולים להיות מופנים להוצאות מנהליות, משכורות וכדומה. השאר חייב להיות מופנה למימון פעולות. כול הגופים הללו נתמכים על-ידי ממשלת ישראל,וגם על-ידי תורמים בארץ ובחו"ל.
אולם בהקשר זה אני מבקש לעמוד על הפעילות התוכנית של הגופים הללו. גם במקרה זה אם התכנים באופן כללי לא תואמים את המטרות של העמותות שלשמן הוקמו, הרשם יכול להתערב. אבל גם מבחינה זאת כול המוסדות שהזכרתי עונים בהחלט על הקריטריונים של תיעוד ,מחקר והנצחת השואה. הבעיה היא פנים מערכתית. יש אומנם מוסדות ציבוריים כמו יו"ר, וועד מנהל, או מליאה ציבורית, אבל גם במקרה של בקרה פנימית, השיקולים מה כן ומה לא נתונים באיזו מערכת שינוע ביורוקרטית שמתנהלת לה מאיזה כוח אינרציה במגמות שקשה מאוד לשנותם. לעתים, כמו במקרים אחרים במנהל הציבורי הישראלי הפירמידה היא הפוכה וההנהלה המקצועית זאת שמורכבת מבעלי שכר היא שמכתיבה את ההתנהלות של המוסד או הגוף הציבורי, או שאותו גוף נוח לו שלא להכניס את הראש עמוק מדי לסוגיות של תכנים והטיפול בהם.
חסמים
בפעילות שלנו בסוגיה של תרומת הניצולים למדינה נתקלנו לא פעם באיזו פקעת במאמצים שאנו עושים לשבץ את נושא התקומה במוסדות הללו. אז נכון שמוסד יד ושם הוא מוסד לשואה ולגבורה, אבל הוא עושה רבות גם בנושא התקומה של אותם ניצולי שואה.הוא אימפריה ונוהג בצורה אימפריאלית. ואם יש לי השגות כלפיו ויש לי, הרי שלא על העדר פעילות בנשא, אלא שפעילות זאת אינה מתבצעת במישור התכנוני והביצועי בשיתוף הדוק עם הניצולים. היו כמה אירועים שאנו הניצולים שיתפנו אותם. כפי שהתבטאתי בהזדמנויות שונות, לרבות במעמדים שונים ביד ושם: הניצולים שעדיין חיים הם לא רק אובייקט של התיעוד. הם מבקשים להיות גם סובייקט- כלומר שותפים מלאים.ואני יודע מה אני שח, גם עם יביאו לי ראיות על "שיתוף פעולה".
לעומת זאת בכול הנוגע למוסדות האחרים גם אם ישנה תמיכה מצד משרד החינוך לפרויקטים שונים בשטח זה, קשה לעבור את המכשולים הביורוקראטיים. משרד החינוך כיום הוא כמעט חסר אונים בכול הקשור לתכנים שהוא מבקש לטעת במערכת הלימודית של מוסדות אלה, בייחוד בנושאים שקרובים לניצולים.ואני יודע שמנכ"ל המשרד הנוכחי ד"ר
שמשון שושני רוצה בכך. מה שקורה הוא שמשרד החינוך, במסגרת מדיניות "ההפרטה" פועל באמצעות קבלני משנה ולצורך זה נושא הפצת המסרים של השואה, נעשית בין היתר באמצעות קבלנים של משרד החינוך. "לפני חמש, שש שנים יכולתי לאשר לכם תקציב למטרה של הפצת סרטי תעודה על התקומה, מטרה חשובה מאוד. היום אני לא יכול" - אמר לנו שושני בגילוי לב בפגישה איתו. זה אמור באותה מידה כלפי צה"ל. קצין חינוך ראשי בעבר תא"ל
אלי שרמייסטר נאות לפנייה שלי לשלב את נושא התקומה, והנחה את אנשיו ליישם את ההחלטה. אבל לשכת קצין חינוך ראשי פועלת גם היא באמצעות מוסדות ההנצחה כקבלנים, וגם בהקשר של הבאת חיילים אליהם במסגרת פרויקט תקומה, נתקלים במחסומים ביורוקראטיים. עד עצם היום הזה לא הצלחנו לעבור את המחסום, את הרוביקון הזה.
מטבע הדברים אם גופים ממסדיים מוכנים לממן פרויקטים שנוגעים לתקומה הדעת נותנת שמוסדות אלה יקפצו על ההזדמנות הזאת. אבל לא. יש ביורוקרטיה שהשתרשה במשך הזמן, והיא ניזונה בין היתר על-ידי ממלאי תפקידים במכונים הללו, אפשר שחלקם חברי קיבוץ שקנאים לדרך העבודה שלהם או לעצמאות שלהם או מכל סיבה אחרת, שאת פשרה קשה למישהו מבחוץ להבין.
משום כך החוק המוצע צריך להביא בחשבון גם היבט זה של מוסדות לתיעוד והנצחת השואה. מצד אחד לתמוך בהם כדי שיוכלו למלא את תפקידם ומאידך לדאוג לרגולציה ציבורית שתפקח על מדיניות התכנים של מוסדות אלה, מבלי להתערב בפעילותם השוטפת. אשר לנושא התקומה צריך גם כאן להקים "רשות לתקומה של ניצולי השואה"
תרומת הניצולים למדינה, והרמת הכפפה על-ידי המשרד לאזרחים וותיקים.
עד כה נושא התקומה לא זכה לא לתקצוב ממשלתי, לא לתשומת לב הממסד, לא לתשומת לב ראויה של מערכות החינוך לרבות האקדמיה ובוודאי לא של מודעות בקרב הציבור הרחב ובייחוד הדור הצעיר. הוא לא נצרב בתודעה הציבורית. זה סיפור שלא סופר. זה תיעוד ששייך לפנתיאון הלאומי והוא לא מצוי שם - כערך בפני עצמו ,כפנומן היסטורי. נושא זה חייב למצוא ביטוי ברור בחוק המוצע. בשנת 1998 חגגה המדינה מלאת 60 שנה להיווסדה. נערכו אירועים ממלכתיים שונים, ארציים ומקומיים לציון האירוע הגדול באמת- מדינת ישראל הגיעה לגיל 60. מדינה משגשגת חרף הבעיות האדירות שבהן היא מתמודדת. מדינה שבהקמתה והתפתחותה יש לניצולים מניות בכורה. פנינו לשרה רוחמה אברהם שמונתה על-ידי הממשלה להיות אחראית מיניסטריאלית לאירועים וביקשנו כי נושא "התקומה" ייכלל במסגרת האירועים. אפילו לא זכינו למענה. ברחבת משרד הביטחון בקריה בתל אביב, ערך שר הביטחון
אהוד ברק קבלת פנים ללוחמי תש"ח. בברכתו הוא הזכיר בחטף איזה חצי משפט על הניצולים שלחמו. זאת בשעה שהם הוו בראשית המערכה במלחמת תש"ח יותר מ-40% מן הכוח הלוחם. בפלמ"ח הם הוו אז בדיוק מחצית מן הכוח .פנינו לקרן הקיימת לישראל שתממן מחקר על תרומת ניצולי השואה להתיישבות, שכן הם יישבו 60 ישובים חקלאיים, קיבוצים, מושבים, כפרים. והקק"ל הבטיחה, אבל לא קיימה את ההבטחה. רק בשנה האחרונה יצא ספר בנושא "וישבתם בטח" בממון וועידת התביעות ובשיתוף המועצה הציבורית של מפעל תרומת הניצולים ו"יד ושם".
עליית הניצולים הייתה העלייה הגדולה ביותר, אי פעם וכה היא תהיה לנצח. אבל זה טרם נרשם בטאבו של המדינה. ההסתדרות הציונית הבטיחה לתמוך בסרט תיעודי כזה ,אך עד כה לא עמדה בהבטחה. לניסיון שלנו להיפגש בנושא עם יו,ר הנהלת הסוכנות היהודית, אי-אפשר לקרוא "קריעת ים-סוף". מסיבה פשוטה שם הים נקרע, כאן לא. משמע לא הצלחנו להגיע אליו.
מסתבר מה שכבר ידוע, והוא בחזקת אקסיומה, שמה שלא מקבל חשיפה תקשורתית, אינו מגיע לאיש ולא מעניין איש, וזה חל על הציבור כולו ועל מנהיגיו. זה פשוט לא קיים. מסיבה זאת הבשורה המרעננת היא שאת הכפפה הרים מנכ"ל המשרד לאזרחים וותיקים אהרון אזולאי.
בשלושה במאי לאחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה יתקיים בבנייני האומה בירושלים אירוע הצדעה ממלכתי לניצולי השואה על עשייתם למען הקמת המדינה ושגשוגה. המועד נקבע כגשר בין יום השואה לבין יום הצמאות- המועד שבו ממוקמת התקומה הלא תיאמן של ניצולי השואה במדינת ישראל. זה אמור להיות אירוע של תקווה, של בשורה, של שמחה בכול הקשור בהיבט השני של ניצולי השואה והיא שיקומם, הקמת דורות המשך שמספרם הוא יותר ממיליון כאן במדינה ועשייתם שלהם למען המדינה. המגמה היא שהמסר יגיע אל הציבור הרחב ובעיקר אל הנוער. משום כך כדי להגיע אל הציבור הרחב, אהרון אזולאי נתן את דעתו על המדיה וסיכם את ראשי
רשות השידור כי האירוע ישודר בטלוויזיה. ייטלו בו חלק אמנים בולטים ואחראי להפקה האמונית הוא יעקוב(יענקל'ה) מנדל, מפיק תוכניות טלוויזיה ואירועים ידוע ויו"ר הוועד המנהל של אמ"י - איגוד אמני ישראל. ככה שיש להניח כי זה יהיה Happening, כפי שהוא צריך להיות שכפי שהוא מסמל.
בהנחה שהאירוע יהיה הצלחה הרי מבחן התוצאה יהיה לאחר שיידמו התרועות , לאחר הזיקוקים והמשדר הטלוויזיוני. האם זה יחלחל אל הציבור הרחב, האם הנוער ירצה ללמוד יותר על הפרק הזה בתולדות המדינה והאם המשרד לאזרחים הוותיקים- בראש וראשונה- והממשלה על שלוחותיה השונות יירתמו למשימה חשובה זאת. האם זה ימצא ביטוי בחוק המוצע. אז ורק אז יוכלו ניצולי השואה לומר את ברכת , "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". זאת בצד זמנים אחרים שהם כה מיטיבים לזכור ולא לשכוח.